הצרות של הלייקרס, הלב של סקרמנטו

פיל ג'קסון באמת היה מעוצבן. אולי מוטרד היא המילה הנכונה. הריב עם שאקיל לפני ובמהלך המשחק, העצבנות על הספסל, ההגנה של בואן על ברייאנט, עייפות החומר, וחוסר התפוקה מפישר ופוקס. וזה בלי להזכיר את העובדה החשובה ביותר, זו שגורמת לארטיס ג'ונס, איש שחור בן 55 שרואה את המשחק ברחוב 114 בהארלם, להיאנח בקול: "כן, רק זה היה חסר לנו. את סקרמנטו מובילים קלעים יוגוסלבים, לדאלאס יש את הגרמני ההוא, ועכשיו הצרפתי הקטן השתלט לנו על עמדה שפעם היתה שלנו". בכושר הנוכחי של דרק פישר, לא היתה לפיל ג'קסון והלייקרס תשובה לטוני פארקר. למזלו, דייויד רובינסון החליט לחזור לסדרה.

המשחק השלישי של כל סדרות חצאי הגמר הוכיח שהקבוצה שתנצח, לא תהיה רק הקבוצה המוכשרת יותר או בעלת הסיבולת הגבוהה יותר, אלא בעיקר הקבוצה עם הלב הגדול יותר. במשוואה הזו, דייויד רובינסון הוא מינוס. הטעויות בסיום המשחק, הנקודות של סאמאקי ווקר בתחילת המשחק, העבירות הסתמיות. הבעיה עם רובינסון היא שהחברים לקבוצה עדיין לא מסתכלים עליו כעל אחד מהשורה, אלא כעל סופרסטאר.

הלייקרס עדיין צריכים להיות מודאגים. שאקיל נפצע בכל משחק מחדש והצוות המסייע נותן הרבה פחות מהמצופה (למרות ההתעוררות של פוקס ופישר). עובדות שיכולות להיות בעייתיות מול המנצחת בסדרה בין דאלאס וסקרמנטו. ובכל מקרה: עוד התעלות של קובי, וההגנה של ווקר והורי (שהורידו את דאנקן ל-37% הצלחה מהשדה, הביאו לנצחון חוץ נוסף, עשירי ברציפות, של הלייקרס בפלייאוף.

משחק מספר שלוש בין דאלאס לסקרמנטו הבהיר שוב שמייקל פינלי לא יכול להעמיס עליו את הקבוצה ושבלי נוביצקי או נאש בכושר שיא, סקרמנטו תנצח. גם כאן שיחק הלב תפקיד מרכזי: וובר נתן משחק אדיר, דיבאץ' נלחם כמו אריה, כריסטי חזר מחדר ההלבשה עם קרסול עקום לאחר שסטויאקוביץ' נכנס אליו (וסטויאקוביץ' הוא אולי היחיד שלא משחק עם לב בקבוצה הזו), בובי ג'קסון שרד בליגה בגלל הלב שלו, ככה גם פולארד, ומייק ביבי הניח סופית את חותמת הגאונות מעל הראש של ג'ף פטרי, המנכ"ל של סקרמנטו.

מה שבאמת מוזר בסדרה הזו, הוא הכשלון של דון נלסון - אמן המיס מאץ' - לזהות את היתרון של דאלאס לאחר היציאה של סטויאקוביץ' וההיעדרות שלו מהמשחק הרביעי. העובדה שאדלמן היה חייב להכניס גארד נמוך נוסף, בובי ג'קסון, היתה אמורה לתת לנלסון בדיוק את מה שהוא אוהב: ג'קסון ומולו גארד גבוה וחזק (מייקל פינלי).

העובדה שקבוצות נרתעות לעשות דאבל טים על דאלאס בגלל הרצחנות שלה מעבר לקו השלוש, היתה צריכה לתת לפינלי חיים ונקודות קלות. במקום זאת, נלסון ביכר להעלות את ואן אקסל בחמישיה ואיבד שלושה דברים: את היתרון של פינלי על ג'קסון, את התנופה והנקודות של ואן אקסל מהספסל, ובמיוחד את דירק נוביצקי. נוביצקי ראה את וובר מולו וניסה לחגוג בקליעות קשות שגרמו לו לפתוח את המשחק באפס משבע.

אבל הנה ההפתעה הגדולה של הסדרה: סקרמנטו נכנסה אליה כלא סימפטית, כמתנשאת. דאלאס היתה הדארלינג של כולם, ההתקפה המוחצת שתשים סוף לשאקיל או לכיעור מהמזרח. אחרי ארבעה משחקים, התהפכו התפקידים: נאחרה וברדלי הם סתם אנשים אלימים, דאלאס היא קבוצה שמנסה לחפות על ההגנה הגרועה שלה עם נפילות תכופות, השופטים שורקים באופן חד צדדי לטובתם, וסקרמנטו, עם הפציעות, עם העבירות הטכניות, מוצאת דרך לנצח.

מייק ביבי (שסבל שלוש שנים בממפיס, קבוצה שהסתירה את העובדה שהוא אחד הפוינט גארדים הכי טובים בליגה), דאג כריסטי (שמתאושש כנראה מהעובדה שפעם הניקס העבירו אותו תמורת ויקטור אלכסנדר וווילי אנדרסון), וכריס וובר (שמתאושש מהרבה דברים, ועוד עם טיירה בנקס בין הסדינים), הם ארסנל שלדון נלסון אין תשובות בשבילו.

ספורטס אילוסטרייטד בחר את ג'רי סטקהאוס כשחקן המשתפר של השנה. בנימוקי הזכייה כתב המגזין ש"בעידן של סופרסטארים שרוצים רק עוד מספרים בסטטיסטיקה האישית שלהם ועוד רגע בהיי לייט של תוכניות הלילה, סטקהאוס ויתר על הכל למען ההצלחה הקבוצתית". הבעיה היא שסטקהאוס לקח את העסק צעד אחד רחוק מדי, הוא מנסה להתנער מהסטטיסטיקה האישית שלו גם ברגעים שבהם הקבוצה שלו זקוקה שישתלט על המשחק. זה, בעצם, ההבדל בין דטרויט לבוסטון: ההבדל בין פול פירס לסטקהאוס.

גם כאן, מאמן שזכה לקרדיט כשל. ריק קרלייל, מאמן השנה, ראה שכל נקודה מכרעת במשחק הזה. הוא היה צריך לשתף את ג'ון בארי יותר מארבע דקות ולהכריח אותו לקלוע יותר מארבע פעמים לסל.
ובכל זאת, דטרויט היתה רחוקה (תודות לאיי. קיו של קני אנדרסון) מרחק עשירית השניה מנצחון. ארוכה הדרך ובסופה ממתין, ככל הנראה, משחק שביעי בדטרויט.

דטריוט היא עיר שאיבדה יותר תושבים מכל עיר אחרת בעשור האחרון, מלבד בולטימור, ועיר שספגה מהלומה פיננסית לא קלה בגלל שערוריית הצמיגים של פורד. אבל בחודשים האחרונים הספורט נותן לה עידוד: הרד ווינגס עלו לגמר המערב בהוקי, קבוצת הפוטבול קיבלה את הקוורטרבק ג'ואי הרינגטון בדראפט והיא עומדת לעבור לאיצטדיון חדש (איצטדיון שהדשא בו הוא מחזור של גומי הצמיגים הדפוקים). הפיסטונס צריכים רק להחזיר את הסדרה לדטריוט, לשאר תדאג הקארמה.

ואם כבר לב, אז אין יותר גדול מזה של פול סילאס. מאמן שמצליח לאמן גם את דרק קולמן וגם את אנתוני מייסון ועדיין להישאר שפוי, הוא מאמן שעשוי מחומרים אחרים. לשארלוט יש את האופי של סילאס: היא התגברה על המוות של בובי פילס, התגברה על עזיבה סיטונית של כוכבים, על בעלים שמואשם בסחיטת מין בכוח, על יציעים ריקים, על הגב של בארון דיוויס והמחלה של מאשבורן, ועל ההחלטה להרחיק אותם מהעיר השקטה ואוהבת הכדורסל הזו לניו אורלינס, הגרסה האמריקאית לסדום ועמורה.

שני גורמים הובילו לנצחון של שארלוט במשחק השלישי מול הנטס: תיבול ההגנה בשמירה איזורית והכוח מתחת לסלים. ואן הורן וקיטלס הם הקלעים של הנטס, אבל הם קלעים שניזונים מדאבל טים או מחדות המסירה של קיד. האיזורית של סילאס הכריחה אותם לנוע בחוכמה לאיזורים מתים, תנועה ששניהם לא מצטיינים בה במיוחד. הגורם השני הוא משמעותי יותר: לנטס אין כוח. קולינס צעיר מדי, מרטין אלים מדי (וגם הוא לא שחקן של כוח), מקאולה מתרגם כוח לעבירות. ואן הורן וקיטלס, אולי בגלל הפציעות, לא אוהבים מגע פיזי. וכך, מול מגלור, לינץ', בראון, וקמבל, לנטס יש רק שחקן אחד שמוכן למרפק - אהרון וויליאמס. שארלוט ישמרו על הביתיות. חובת ההוכחה נמצאת על הנטס.