יומן פלייאוף, פרק שלישי

שלושה שבועות מתחילת הפלייאוף. שמונה קבוצות במרוץ אחר הטבעת, קבוצה דומיננטית אחת שקרתה לה תקלה קטנה, שוב MVP שלא ייקח אליפות (כנראה) ואלן אייברסון, אחד שלא מוכן לאכול ח... מאף אחד, גם אחרי שהעונה שלו הסתיימה.

לג'ייסון קיד בהחלט יש סיבה להיות מאוכזב מאי בחירתו ל-MVP. נכון, הסטטיסטיקה של טים דאנקן טובה יותר על הנייר' אבל קיד הוביל את קבוצת הלוזרים ההיסטורית לזכייה ראשונה בבית שלהם ולאליפות המזרח. עד שהקיד הגיע, לנטס היו רק חלומות. עכשיו מדברים שם על גמר ה-NBA.

הסדרה מול שארלוט לא יכלה להתחיל טוב יותר עבור ניו ג'רזי. הרוטציה של ביירון סקוט עבדה מצוין בשני המשחקים, קיד נתן משחק אחד גדול, קית' ואן הורן היה יציב ופירק בשלשות את ההורנטס המסכנים וגם קניון מרטין לא איכזב. מעבר לכל, תפוקת הספסל היתה נהדרת ולסקוט יש לפחות תשעה שחקנים שהוא יכול לשלב וגם לסמוך עליהם. קחו לדוגמא את האיש במסיכה עם השם הכי סקסי בליגה, ל-ו-ש-ו-ס האריס. המשחק הגדול בחייו הביא את הנצחון במשחק מספר שניים, כשקיד לא ממש היה בעניינים. אבל ג'ייסון למד השנה שהוא חייב להיות החלטי ומאיים בהתקפה, כמו גם לקלוע את הנקודות ברגעים המכריעים על מנת להגדיל את הסיכוי של הקבוצה שלו לנצח.

שארלוט לא הצליחה לפצח את הנטס. כשמשבורן עדיין מנסה להתאושש מהוירוס שתקף אותו, פול סילאס רק מייחל ששחקני הספסל שלו יתעלו ברגעי האמת, מה שלא כל כך קרה עד עכשיו. בארון דיוויס לא יכול להחטיא עונשין בצורה שכזו ולצפות לנצח את הקבוצה המאוזנת ביותר במזרח. אז נכון שדיויד ווסלי ואלדן קמפבל עשו את הנקודות, אבל שם זה נגמר בערך. אבל אל תשלו את עצמכם, הסדרה הזו רחוקה מלהיות גמורה. גם בעונה שעברה היו ההורנטס בפיגור 2:0 והצליחו לגרור את מילווקי למשחק שביעי מכריע בו הפסידו לבסוף. אני בכל מקרה הולך עם הנטס בסדרה הזו.

אין במזרח קומבינציה כל כך קטלנית כמו זו של אנטואן ווקר ופול פירס. שני השחקנים אול-סטארים אמיתיים, שיכולים לעשות נקודות על כל אחד ומכל מצב. הסלטיקס שברו במשחק מספר שניים נגד דטרויט את המחסום הפסיכולוגי של לנצח משחק חוץ בפלייאוף אחרי שמשחק מספר אחד בא להם מוקדם מדי.

פחות מ-48 שעות אחרי שחיסלו את הסיקסרס ווידאו הריגה, נאלצה בוסטון להתייצב בדטרויט ערוכה ומוכנה לפיסטונס. זה נגמר בהפסד, אבל במשחק השני כבר ראינו בוסטון דומיננטית ונחושה. ווקר ופירס מפרגנים אחד לשני כי הם מבינים שרק איחוד הכוחות של שניהם (מקבילה מזרחית לקובי ושאק) תיקח את בוסטון רחוק בפלייאוף הזה. למרות שריק קרלייל לקח את תואר מאמן העונה, נראה לי שג'ים או'בריאן הוא זה שיחגוג בסוף הסדרה הזו.

או'בריאן הטריף את השחקנים שלו כדי שירצחו את דטרויט בהגנה. ג'רי סטקהאוס וקליף רובינסון, שחגגו על הסלטיקס במשחק הראשון, הוצאו משיווי משקל, קורליס וויליאמסון חוסל בכל פעם שהתקרב לסל ובן וואלאס נאלץ להרויח את לחמו מקו העונשין, ממנו הוא קולע ב-40 אחוז. עד עכשיו "ביג בן" בכלל לא מהווה איום התקפי בסדרה הזו, מה שמאוד פוגע בסיכוי של דטרויט לסיים אותה בנצחון. מצד שני, התעלות היא שם המשחק. אריק וויליאמס נתן עוד משחק פלייאוף גדול, רודני רוג'רס מתחיל לנפק דיבידנדים על הטרייד וקני אנדרסון יציב מאוד בפוינט-גארד. עכשיו אנחנו חוזרים להר הגעש של ה"פליט סנטר" בבוסטון ונראה לי שדטרויט לא ממש תשרוד שם.

עוד כובע שאני מוכן לאכול, ויש הרבה כאלה העונה (ע"ע לייקרס). היה לי משהו נגד דאלאס, אני לא יודע ממה הוא נבע, אבל הערכתי שהמאבריקס יתפרקו מול הגנה קשוחה בסדרה שלמה (מה שבאמת קרה נגד הקינגס, אבל רק במשחק הראשון). ואז בא המשחק השני והוכיח שהמאבריקס ימצאו את הדרך לשים את הנקודות על הלוח בהתאמה ליריב. דון נלסון למד את הטעוית מההפסד וסטיב נאש דאג שהמבריק יחזרו לדאלאס עם 1:1 בסדרה. נאש השתולל על המגרש ואיפס את מייק ביבי, שדוקא פתח טוב.

ההבדל מהמשחק הראשון היה שוובר ודיבאץ' לא הצליחו לאזן את נוביצקי ולה-פרנץ (שהיה איום במשחק הראשון וענק במשחק השני), כשסטויקאביץ' לא הצליח לנפק את הנקודות. וזה מה שאמרתי כבר קודם: וובר לא ינצח לקינגס את הסדרה. סטויאקוביץ' צריך, ואם הוא לא יתן תפוקה, הקינגס ימצאו עצמם בבור עמוק מדי. הרוטציה של ריק אדלמן נעצרה בג'קסון וטורקוגלו, כשפולארד לא רואה פרקט בכלל. זה לא ממש עוזר כשמולך ספסל שממנו עולה אחד כמו ניק ואן אקסל (קטלני). אדלמן יצטרך לעשות יותר כדי להכניס את דאג כריסטי לסדרה הזו, לשחק הרבה על חיתוכים פנימה של וובר ודיבאץ' כדי לדאוג שביבי, כריסטי ובעיקר סטויאקוביץ' יוכלו להפציץ מבחוץ באחוזים טובים יותר.

ההבדל העיקרי בין שני המשחקים הוא שבמשחק השני דאלאס קברה את הזריקות מבחוץ, מה שלא כל כך קרה במשחק מספר אחד. דירק נוביצקי התחיל להתעורר וכשהוא יתחיל להיות דומיננטי, הקינגס באמת יהיו בצרות. ההימור שלי: הסדרה תלך לשבעה משחקים, שבסופם הטקסאנים יחגגו.

לפני שבועיים נכנסה בי רוח שטות. המגמה הגורפת של התקשורת, לפיה הלייקרס לוקחים בהליכה, ממש הרגיזה אותי. די כבר עם הקונצנזוס. למה אף אחד לא יכול לכתוב נגדם. החלטתי להרים את הכפפה, הימרתי שהם לא יקחו אליפות ויצאתי די אדיוט. עד שהתחילה הסדרה מול סן אנטוניו והלייקרס הוכיחו שאפשר לנצח אותם.

אבל, תוך כדי הם הוכיחו שהם עדיין האגוז הכי קשה בסביבה לפיצוח: הם היו מתחת לכל ביקורת במשחק הראשון אבל הצליחו לנצח. הם היו בקבר במשחק מספר שניים אבל כמעט ניצחו ועכשיו הם עוברים לטקסס. וזה מה שמרגיז. כמה דקות של פוקוס בהגנה ובהתקפה ואף אחד לא יכול לעמוד מולם. דומיננטיות צהובה, ממש כמו מכבי בארץ.

אז איך סן אנטוניו הצליחה לנצח בכל זאת אחרי שכמעט ירתה לעצמה ברגל? טים דאנקן נתן משחק של MVP, ברוס בואן קבר את השלשות מתי שהיה צריך ומאליק רוז נתן את הנשמה ואת הגוף בשביל הריבאונדים והנקודות. בהגנה הם הרגו את שאקיל ועייפו אותו, ואלילת המזל היתה איתם כשאל.איי. החטיאה כמה זריקות פנויות מבחוץ, שהיו יכולות לגמור את המשחק הזה.

בכל מקרה, הלייקרס לא מודאגים. פיל ג'קסון יעשה את ההתאמות הדרושות והלייקרס ישייטו להם בסן אנטוניו כי הצוות המסייע שלהם פשוט טוב מדי: ריק פוקס, דרק פישר, רוברט הורי ובריאן שואו קולעים את הצ'אקות מבחוץ והורגים אותך מנטלית גם אחרי שהצלחת כבר להתמודד איכשהו עם קובי ושאק. למרות זאת, אולי בכל זאת יש אלוהים בשמים, והוא שיתן לאנדרדוג לנצח ויוציא אותי גדול באמת. ואולי לא...

אלן אייברסון הוא השחקן הכי תחרותי, הכי אכפתי והכי שונא להפסיד ב-NBA מאז מייקל ג'ורדן. מי שראה את מסיבת העתונאים שלו אחרי הנונסנס של לארי בראון, הבין כמה שלאייברסון אכפת מהקבוצה ומהמאמן שלו. הדיבורים על טרייד אפשרי כמעט וגרמו לו לבכות. מי בכלל מסוגל לדבר על טרייד? אייברסון היה היחיד שנלחם, שניסה, שעשה הכל כדי לא להפסיד, כשהוא משחק עם פציעות שהיו משביתות 90 אחוז מהשחקנים בליגה. אם יש אנשים ב"פילי" שחושבים שהגמד המבריק צריך ללכת, הם כנראה לא ממש שווים את הסבל שהוא עובר. בסופו של דבר - כולם יירדו מהעצים - אייברסון יישאר וגם יביא אליפות. אינשאללה.