ראול, כי באמת כבר הגיע הזמן

בשנים האחרונות זה הפך לתנאי כמעט הכרחי בכל ערב טורניר גדול – ההימור המתבקש על ספרד, לצד האמירה "הפעם, נדמה, הם מוכנים יותר מאי פעם", ולעתים בגרסאות שונות, "אם לא עכשיו, אימתי?", "טורניר ההזדמנות האחרונה" ואחיו הפסחים, "הסגל של ספרד אינו נופל מבחינה איכותית מאף נבחרת בעולם", "העומק של הכדורגל הספרדי, בכל הגילאים, מוכרח לבוא לידי ביטוי גם אצל הבוגרים", "אחרי טורניר מוקדמות כזה, הציפיות מספרד הן גבוהות מאד". שימו תו תאריך מתחלף לצד כל אמירה ותקבלו את סיפורה של נבחרת ספרד – מאז המונדיאל של 1982, אותו אירחה – יפה, אולם לא תכליתית, רומנטית, אבל לא בנויה לקשר.

ומי יותר מראול גונזאלס, הלא הוא "ראול" בפי מנויי ערוץ +5, להוות סמן לגאונותה, לצד תחלואיה של הנבחרת האניגמטית ביותר בכדורגל העולמי? כשרון על, מהשפיץ של הקרם של הטופ של פסגת הכדורגלנים בעולם, ראול, זה חמש שנים לפחות, מחזיק את המפתחות לרכב המפואר ביותר בעולם הכדורגל – הלמבורגיני (בהזמנה מיוחדת) של פלורנטינו פרז, נשיאה של ריאל מדריד. האיש שעל פיו יישק דבר במועדון (סליחה, מר פרגוסון) מספר 1 באירופה, הוא גם הברומטר האמיתי ליכולתה וסיכוייה של נבחרת ספרד בכל טורניר חשוב.

יתרון האיכות המוחלט של ספרד על פני נבחרות בדרגים הנמוכים והבינוניים, הופך את טורנירי המוקדמות לטיולים מענגים עבורה, רצופים בהפסקות לצורך שעשוע – תשאלו את נבחרת ישראל. אבל בליגה של הגדולות, כשלחץ ההוכחה והפייבוריטיות על כתפיה, אותה ספרד כושלת, נכנעת כמעט ללא תנאי ומותירה את הרושם כי הופיעה לטורניר רק משום שהעפילה אליו.

לראול, גאון כדורגל של ממש ואחד החלוצים הטובים בעולם בעשור האחרון, זה המונדיאל השני. לאחר שער הפתיחה המרהיב מול ניגריה בבית המוקדם בצרפת, נשמעה אנחה רופסת מצידה של ספרד והיא נכנעה ללא תנאי לאריות האפריקאים וגם השחיטה של בולגריה, הגיעה, כמו תמיד, בעיתוי בו תוצאת המשחק לא קבעה שום דבר. ראול ממשיך להבקיע שערים, להיכנס לכל טורניר כאחד מהכוכבים המעניינים ביותר ויוצא ממנו – יורו האחרון, בו החמיץ פנדל מכריע מול צרפת, הוא דוגמא טובה לכך – עם הפנים נפולות, מחפש את הדרך המהירה ביותר לליגה הספרדית, שם הוא המלך.

נכון, ראול הוא מלך ספרד ואחד מנסיכי אירופה, אבל ככל ששעון הקריירה שלו מתקתק – הילד כבר בן 25 – מתעצמת גם התחושה כי "ההזדמנות האחרונה", הופכת להיות מקלישאה למבחן של ממש. מונדיאל מאכזב נוסף מצדה של ספרד, שזכתה להגרלה הנוחה ביותר מבין הגדולות – פראגוואי, סלובניה ודרום אפריקה בבית המוקדם והימנעות מעימות עם אחת משתי הגדולות (צרפת וארגנטינה) עד לגמר – יכוון את חץ האשמה, הפעם, מעט גבוה יותר מראשו של המאמן.

ראול, מבחינתו, ימשיך לככב בריאל מדריד ולספק את סחורת ה-25 שערים בממוצע לעונה. אבל לכל אלה שהתקשו להסכין עם אי הצבתו בהרכב "נבחרת העולם" שהרכבתי ברוב חוצפתי, עשוי המונדיאל הזה להוכיח כי ראול הוא אולי השחקן המגלם את הפער הגדול ביותר בין הכשרון ליכולת, כשזה קובע באמת. באמת ממש.

מצד שני, תצוגת תכלית וחצי גמר ספרדי – למה לא יותר, בעצם – יזניקו את ראול, באחת, לפסגת הפנטזיות של כל מאמן נבחרת חלומות. בגלל הקבלות. וקבלות, כזכור, מנפקים במונדיאל.