השביל המואר

מאת יוסי כהן


ג'ים ת'ורפ נולד ב-1888, בשמורת אינדיאנים של שבט הסאק אנד פוקס, בעיירה פראג שבאוקלהומה. שמו האינדיאני היה ווא-טו-האק, שפירושו "השביל המואר". אחיו מת בגיל 8 מדלקת ריאות והוריו נפטרו כשהיה בן-עשרה. האגדה מספרת שת'ורפ עבר יום אחד לבוש בגדי עבודה במסלול המרוצים של מוסד הלימודים לאינדיאנים "קרלייל", ראה את האתלטים מנסים לעבור את רף הקפיצה לגובה ונכשלים. ת'ורפ קפץ ועבר בקלילות. לאחר מכן הוא ניצח לבדו נבחרת אתלטים שלמה מקולג' "לאפאייט".

ב-1912 הגיע רגע התהילה הגדול של ת'ורפ. בהיותו שליח ארה"ב למשחקים האולימפיים בשטוקהולם ניצח ת'ורפ בקרב 10 ובקרב 5, סיים רביעי בתחרות הקפיצה לגובה ושביעי בקפיצה לרוחק. יכולתו היתה מרשימה כל כך, שתוצאתו בקרב 10, 8,412 נקודות, היתה מעניקה לו את מדליית הכסף באולימפיאדת לונדון ב-1948. כשניגש לדוכן המדליות אמר לו המלך גוסטאב ה-5: "אדוני. אתה האתלט הטוב ביותר בעולם". ת'ורפ, בביישנות של בן מעמד נמוך, ענה בפשטות: "תודה אדוני המלך".

כשחזר לארה"ב התקבל בכבוד מלכים עם מצעד הוקרה בניו יורק והענקת סופרלטיבים אינספור בתקשורת. אחר כך התחיל הגועל נפש הצבוע של האמריקאים.

רוי ג'ונסון מהעיתון "וורסטר טלגראם", חשף את העובדה שת'ורפ שיחק בשנים 1909 ו-1910 עבור קבוצת בייסבול זוטרה בפיייטוויל קרולינה, וקיבל שכר שנע בין 2 ל-35 דולר לשבוע. רוב הספורטאים בליגות הללו שיחקו תחת שמות בדויים, כדי לשמור על מעמדם כחובבים, אך הנאיביות של ת'ורפ לא אפשרה לו לעשות כן. כשנשאל על הנושא דרך איגוד החובבים אמר ת'ורפ: "אני מקווה שאואשם באופן חלקי מכיוון שאני בן אינדיאנים שלא מתמצא בדברים כאלה. אני לא ממש חכם בדרכי העולם".

העובדה שת'ורפ היה בן תערובת אינדיאני עם יכולת ספורטיבית מדהימה, עוררה את הגזענות החבויה באמריקה הלבנה. הוועד האולימפי האמריקאי הביא את העניין בפני הוועד האולימפי הבינלאומי ושתי מדליות הזהב של ת'ורפ נלקחו ממנו ב-1913, בעוון עבירה על חוקי החובבים באולימפיאדה, חוקים שניתנים לפירוש בכמה דרכים.
מכיוון שבייסבול לא שוחק אז בליגה מקצוענית כמו היום, הטענות נגד ת'ורפ ולקיחת המדליות הפכו את העניין לאבסורד. וכי מה יכול לעשות בן אדם עם יכולת אישית נדירה אם לא להתפרנס ממנה?
אמריקה הלבנה והגזענית, המשמשת חממה לתנועות ימניות קיצוניות, גזעניות וניאו-נאציות בשם הדמוקרטיה, שוב הרימה את ראשה הצבוע.

ת'ורפ המשיך בקריירה שלו שהלכה וצמחה לאגדה. הוא היה האתלט הראשון שעוסק בשני ענפי ספורט מקצוענים במקביל: פוטבול ובייסבול. בשנה שבה נלקחו ממנו המדליות שיחק ת'ורפ עבור נבחרת הפוטבול של "קרלייל" ורשם 25 טאצ'דאונים, כשהוא זוכה למקום בקבוצת האול-אמריקן של המכללות. כשהוא משחק כרנינג בק, בועט, שחקן הגנה ומחזיק כדור, הוביל ת'ורפ את הקבוצה לנצחונות על מכללות עם מסורת ושם כמו בראון והרווארד. היכולת המדהימה הביאה את ת'ורפ לקנטון בולדוגס, שהיתה ממקימי ה-APFA, ארגון שהפך מאוחר יותר ל-NFL של ימינו. ת'ורפ שימש כנשיא הארגון. במקביל שיחק ת'ורפ עבור שלוש קבוצות בייסבול שונות בשנים 1919-1913.

ב-1950 זכה ת'ורפ לכבוד כשזכה בתואר "הספורטאי הגדול ביותר בחצי המאה" על ידי האסושיאייטד פרס. ב-1951 כיכב ברט לאנקסטר בסרט על חייו של ת'ורפ. הוא נפטר ב-1953, בגיל 64, אחרי התקף לב. את שנותיו האחרונות העביר ת'ורפ בעבודות מזדמנות, כשהוא מכור לאלכוהול. רק ב-1982 הוחזר לו הכבוד האבוד משטוקהולם, כשמשפחתו קיבלה את בחזרה את שתי מדליות הזהב. הצדק נעשה.