יומן פלייאוף, פרק שני

שבוע שני בפלייאוף וממש כמו בעונה שעברה, העניין האמיתי נמצא בבמזרח. נכון ליום חמישי, שלוש סדרות נמצאות במצב של שוויון: דטרויט-טורונטו, בוסטון-פילדלפיה וניו ג'רזי-אינדיאנה. השוויון שהיה שם המשחק העונה במזרח, נמשך גם בפלייאוף. המערב משעמם. שלוש קבוצות מארבע כבר הבטיחו את העליה לשלב הבא, שתי סדרות נגמרו בסוויפ (דאלאס-מינסוטה ולוס אנג'לס-פורטלנד) ורק סן אנטוניו עדיין מגמגמת בדרך לשלב השני (למרות שיש לה נסיבות מקילות).

נכון שכולכם כבר קברתם את טורונטו ופילדלפיה?

הרבה אנשים דיברו על "סוויפ" בסדרות האלה, אבל הסיקסרס ובעיקר הרפטורס נלחמו על חייהן עם הגב אל הקיר והצליחו לשלוח את הסדרות למשחק חמישי. טורונטו, שאחרי פציעתו של וינס קרטר נשארה בלי GO TO GUY אמיתי (למרות שגם וינס לא ממש לוקח אחריות במאני-טיים כשהוא משחק), מצאה את הדרך לאיזון בין המרכיבים במיקס, שיישמו את נוסחת השלם שגדול מסך חלקיו.

כריס צ'יילדס, קיאון קלארק ומוריס פיטרסון התעלו ברגעים המכריעים, כשאנטוניו דיוויס נותן את התפוקה הרגילה שלו. בהגנה עשו הרפטורס בדיוק מה שצריך כדי להוציא את ג'רי סטקהאוס משיווי משקל. סטקהאוס הוא הברומטר של הפיסטונס, במיוחד העונה, וכשהוא לא בעניינים הקבוצה שלו בצרות. בלי קשר להכרעה בסדרה הזו, הרפטורס כבר הרוויחו את הריספקט שלהם בפלייאוף.

הסיקסרס הגיעו עם הרבה מטענים שליליים למשחק הבית הראשון נגד בוסטון. לארי בראון ביקש מאייברסון לא להתחמק מאחריות אחרי שני ההפסדים בבוסטון והמלחמה הפסיכולוגית הקטנה של המאמן עם הכוכב הגדול שלו הוכיחה את עצמה. אייברסון נענה לאתגר ולביקורת (הגם שניסה לטשטש אותה באייברסוניות אופיינית) והסיקסרס ב-2:2 מדהים. הקבוצה בעלת תשע הנשמות תנסה להפוך ביום שישי בלילה לקבוצה השביעית בהיסטוריה שחוזרת מפיגור של 2:0 בסדרה של חמישה משחקים ומנצחת את הסדרה. כל מי שהספיד את הגמד הבין בשני המשחקים האחרונים כמה אייברסון גדול: 42 נקודות במשחק הראשון ב"פילי" ובמשחק השני, למרות שהחמיץ 17 מ-20 הזריקות הראשונות, כשהמשחק היה על הקו, אייברסון קלע את שמונה הנקודות האחרונות של הסיקסרס, כולל הסל המכריע. זה ההבדל כמובן בין שחקן טוב לסופרסטאר. בוסטון, שהיתה קרובה לנצח בשני המשחקים בפילדלפיה, חייבת את ווקר ופירס מאוששים וממוקדים כדי לא להרגיש איך הפלייאוף הזה הופך מהבטחה גדולה לאכזבה ענקית תוך 48 דקות.

שארלוט הוכיחה בסדרה מול אורלנדו כמה ההגנה שלה טובה ואיך משחק פנים קשוח עדיין מנצח במזרח (אלדן קמפבל, פי. ג'יי בראון וג'מאל מגלויר נתנו סדרה יוצאת מהכלל). בארון דיוויס מתייג עצמו בפלייאוף הזה כאול-סטאר לגיטימי ופול סילאס יכול לטפוח לעצמו על השכם ששרד את הסדרה גם בלי ג'מאל משבורן. טרייסי מקגריידי עשה הרבה וגם דיבר יותר מדי, אבל MONEY TALKS BULLSHIT WALKS, וטרייסי מחוץ לפלייאוף.

שתי סדרות היו דומות מאוד בדרך שבה הקבוצות הפחות טובות (על הנייר) התכוננו ליריבות שלהן. במזרח, אינדיאנה עשתה הכל כדי לפגום במשחק המעבר המהיר והדומיננטי של ניו ג'רזי ובמערב היתה זו יוטה שהרביצה והאטה את המשחק כדי להרוס את הקצב של סקרמנטו.

אינדיאנה יכולה לרשום לעצמה הישג כשהיא שולחת את הנטס למשחק חמישי בעוד שהג'אז כנראה סוגרים את הבאסטה הנצחית של סטוקטון ומאלון. הגם שהיו קרובים, השיטה שלהם נכשלה כישלון חרוץ והכדורסל היפה של הקינגס ממשיך הלאה, הרבה תודות לפג'ה סטויאקוביץ', שהתעורר בשני המשחקים האחרונים כדי להעיר את הקינגס מהסיוט העלוקתי הזה שנקרא יוטה ג'ז.

ואגב, שמתם לב לתפוקה של וובר ברבע האחרון של משחק שלוש וארבע: החטאות מהעונשין, החמצת ג'אמפים משני מטר וחוסר יכולת להכריע את המשחק (ע"ע אייברסון, ההבדל בין שחקן טוב לסופרסטאר). מזל שפג'ה היה שם.

דאלאס פירקה את מינסוטה (היה שווה להחתים את גארנט לחוזה של 126 מיליון דולר, רק כדי לראות אותו עף בפעם השישית ברציפות בסיבוב ראשון בפלייאוף?) כשדירק נוביצקי בשיאו. ההשוואות ללארי בירד יימשכו, אבל נוביצקי לא יהיה גדול באמת עד שישיג טבעת אליפות. עכשיו מתחיל הפאן האמיתי, סקרמנטו נגד דאלאס. תענוג צרוף ודו-קרב בין השולפים המהירים במערב: פג'ה, כריסטי וביבי נגד נאש, פינלי ונוביצקי, ואל תשכחו את ואן אקסל, השולף והמטורף הראשי. ממש כמו מרוץ שליחים על פני שבעה משחקים.

סיאטל וסן אנטוניו הולכות למשחק חמישי, בעיקר בגלל חסרונו של טים דאנקן (אביו נפטר) במשחק מספר ארבע. דאנקן ורובינסון יחזרו מן הסתם למשחק מספר חמש והסוניקס יהיו שייכים להיסטוריה בפלייאוף 2002.

והלייקרס? יכולים לנוח בשקט ולהתכונן לסן אנטוניו אחרי עונה שנייה ברציפות בה הם מנחילים סוויפ לפורטלנד העצבנית. ראשיד וואלאס יכול להאשים את כל העולם אבל עד שהוא לא יבין שההתנהגות שלו הורסת את הקבוצה, הבלייזרס ימשיכו לחפש אשמים אחרי עוד עונה מפוספסת. ומה הכי מדאיג? שקובי ושאק אפילו עוד לא התחילו להתאמץ.

מה עשה סקוטי פיפן בשביל ה-18 מיליון דולר פלוס שהוא מקבל העונה בפורטלנד? החטאה קריטית מהעונשין, שמירה לקויה על רוברט הורי בשלשה שגרמה לבלייזרס את העונה ואיבוד כדור חוץ, כשהבלייזרס צריכים זריקה אחת כדי לנצח את המשחק. עכשיו לפחות יש לו קיץ ארוך יותר לבזבז את הכסף.

קרל מאלון, כנראה הלוזר הגדול ביותר בתולדות המשחק, שוב פישל במשחק החשוב באמת וייצטרך לעשות הרבה חושבים בקיץ לגבי עתידו ב-NBA. סטוקטון לעומת זאת נראה מצוין, אבל גם הוא ייתלה כנראה את הנעליים.

ואחרון חביב, פטריק יואינג. מתגלגל בכבדות מקצה לקצה, מחטיא ליי-אפים. מעורר רחמים ממש. אבל כמו שואן גנדי אומר, לא אחד כפטריק יוותר על כסף (יש לו חוזה לעונה נוספת באורלנדו). אז שהמגי'ק ישלמו לו את הכסף כמענק פרישה וימנעו ממנו ומאיתנו מבוכה נוספת. תודה.