הרמה אחידה, הצווארון כחול, אבל הסטנדרט הוא צהוב-סגול

שלוש מסקנות שאפשר כבר לקבל מהמשחקים הראשונים בסיבוב הראשון בפלייאוף: הרמה כמעט אחידה (המשחק השני בין סיאטל לסאן אנטוניו ביטל את היוצא מן הכלל של סבב המשחקים הראשון), הביתיות מכרעת, וערי הצווארון הלבן (ניו יורק, מיאמי, וושינגטון) פינו את מקומן לערי הצווארון הכחול (פילדלפיה, בוסטון, דטרויט). את לוס אנג'לס אסור בינתיים לספור. קבוצה שמנצחת 17 מתוך 18 משחקי הפלייאוף האחרונים שלה, נמצאת בפלנטה אחרת. את התופעה האחרונה, אגב, אפשר להשליך גם על שחקנים אינדיבידואליים: פול פירס הוא הכוכב של בוסטון, לא אנטואן ווקר, בן וואלאס ולא סטקהאוס, אנטוניו דייויס ולא וינס קרטר. מדובר בסופרסטארים, לא בפרימדונות. גם אייברסון בליגה הזו. שוב, שאקיל וברייאנט נמצאים בליגה אחרת.

אינדיאנה נמצאת באותו מצב בו היתה בשנה שעברה: המדורגת האחרונה נגד הראשונה, גניבת משחק ראשון בחוץ והפסד במשחק השני. לא חשוב איך זה יגמר השנה, שוב מתברר שאיזייה תומאס הוא חתיכת ננס: בעוד שהמאמן שמנגד מצליח עם שמות כמו ארון וויליאמס ולושיוס האריס, תומאס מצליח לגמור את הקריירות של רון מרסר ואוסטין קרושיר. כשמסתכלים על הסגל של תומאס, אפשר להבין את עומק האכזבה: טינסלי, מילר, אוניל, ארטסט, מילר, פוסטר, הרינגטון (הפצוע), בנדר, קרושיר, מרסר. לא פלא שעם כמות כשרון שכזו לארי בירד אמר השבוע שאם אינדיאנה היתה משאירה את ריק קרלייל כמאמן, הקבוצה היתה טובה בעשרים אחוז.

עכשיו כבר מתבררת עוצמת הטעות שתומאס ביצע בטרייד של אמצע העונה: את המשחק הראשון הוא ניצח בקושי ואת השני הוא הפסיד בעיקר בגלל בעיית העבירות של הפוינט גארד שלו, הרוקי ג'מאל טינסלי. לג'ייסון קיד נדלקו האישונים כשהוא ראה את קווין אולי מולו. תומאס ויתר על טרביס בסט וג'יילן רוז, שני פוינט גארדים.

ועוד משהו על הסדרה הזו: ביירון סקוט תירץ את הפאולים הקשים של קניון מרטין בטכניקה (רעה) וטמפרמנט. אפשר להוסיף עוד ט', זו של הטפשות. מרטין פתח את המשחק הראשון בשתי זריקות מבחוץ שהורידו לו את הבטחון, והרימו את מפלס החמצן של ג'רמיין אוניל בהתקפה. במשחק השני, מרטין כבר התחיל לעבוד מבפנים.

אפילו אם הסדרה הזו תיגמר בשלושה משחקים, הרי שהמשחק הראשון תפר את סקרמנטו: יוטה נשארה בתמונה בגלל משחק הפנים שלה, וזה היה עוד ביום בינוני של מאלון וגרוע של וקירילנקו. אם אוסטרטג ומרשל השאירו את יוטה במשחק עד לשנית הסיום, קל לדמיין מה יעשה שם שאקיל אוניל (ואם קשה לכם, תכניסו את הוידיאו מהפלייאוף של השנה שעברה).

הספרס ניצחו את המשחק הראשון בגלל הפציעה של רובינסון והפסידו את השני בגלל הפציעה של רובינסון. הפציעה של רובינסון במשחק הראשון לא רק שהכניסה את שחקני הספרס לאטרף, אלא שהיא קיבעה סופית את המעמדות בקבוצה. נכון שדאנקן הוא כבר מזמן האריסטוקרטיה של הקבוצה, אבל עדיין צריך לכבד את המלך הישן. כשרובינסון יצא, דאנקן השתלט על המשחק וגמר אותו.

הבעיה היא שבמשחק השני כבר לא היה בכלל רובינסון. אז לא רק שמאליק רוז עלה במקומו בחמישיה, אלא שהספרס איבדו את התרומה שלו מהספסל ורובינסון לא היה שם כדי לתת לדאנקן קצת לנשום. כשדאנקן יצא בסוף הרבע הראשון, הספרס הובילו בארבע עשרה, כשהוא חזר, אחרי שתי דקות של מנוחה, ההפרש הצטמק לשבע.

ועוד: נייט מקמילן הוא עוד אחד מהמאמנים הצעירים שעשו עבודה משובחת השנה, לסיאטל יש ספסל נפלא, וין בייקר חזר מהמתים, והבחירה של לה פן באמת השפיעה על טוני פארקר.

אם לפני הפלייאוף דיברו רבים מהפרשנים על תואמי רוברט הורי, הרי שבשרלוט התפקיד נתן תפוקה מושלמת (פי.ג'יי בראון ובעיקר ג'ורג' לינץ'), לעומת תפוקה אפסית מהעמדה הזאת באורלנדו (פט גאריטי). אורלנדו הפסידה בעיקר בגלל שאין לה תשובה לריבאונד ההתקפה של שרלוט.

ועוד: אם התאוריה לפיה גם בחיים לכל מורד יש עלייה דומה ושווה, אזי דוק ריברס עומד לזכות מתישהו בשרשרת אליפויות.

לעומת אינדיאנה, הרי שהטרייד של בוסטון, שהביא את רודני רוג'רס וטוני דלק לקבוצה, נושא דיבידנדים כבר עכשיו: רוג'רס הכריח את מוטומבו לשמור על הקליעה שלו מבחוץ וביטל את אפקט החסימות ושינוי הזריקות של הסנטר הזאירי.

למרות הנצחון של בוסטון (כבר אמרתי שפול פירס הוא בין חמשת השחקנים הכי טובים בליגה?), אסור לבטל את פילדלפיה: יש לה את ארון מקי, דרק מקי, הרפרינג ואפילו דרק קולמן על תקן רוברט הורי, ולוח שידורי הטלוויזיה שכופה מנוחה ארוכה בין משחק למשחק יאפשר לאלן אייברסון מנוחה מספיק ארוכה כדי לחזור על היכולת שלו מהרבע הראשון (15 נקודות) ולא על שלושת הרבעים הנותרים (חמש נקודות).

הרבע הראשון הוכיח שהבעיה של אייברסון היא לא היד, אלא הבריאות. ועוד: כן התגעגענו לבוסטון בפלייאוף, אבל לא לגועל של הקהל הגזעני שלה. בכל פעם שאייברסון נגע בכדור, האולם נהם. לא שרק בוז אלא נהם, כמו שבטדי נוהמים לשחקן ערבי. איכס.

וואו, איזו סדרה הולכת להיות פה. מה שמדהים אצל שתי הקבוצות הללו הוא לא העובדה שהן מדורגות בין חמש הראשונות כמעט בכל קטגוריה התקפית חשובה, אלא העובדה שהן מדורגות בין הראשונות במיעוט איבודי כדור (דאלאס, וזה נתון מפלצתי כמעט, שברה השנה את שיא הליגה במיעוט איבודי כדור לעונה).

זה משחק של גארדים: השילוב בין נאש לואן אקסל (השחקן היחיד בעולם שהתחת שלו יותר גדול מהמוח שלו) החזיר את דאלאס למשחק, לא רק בגלל ההתקפה שלהם, אלא בעיקר בגלל שמינסוטה לא ניצלה את העליונות הפיזית של הגארדים שלה (בילופס ושצ'רביאק) על פני הגארדים של דאלאס.

ובכלל, זה היה סיפור המשחק: מיניסוטה השתלטה על המשחק בגלל שהלכה פנימה לנסטרוביץ' ולאחר מכן לטרנט, ואז היא הפסיקה ללכת פנימה והתחילה לשחק כדורסל שתפור למידות של דאלאס. ועוד: עם כל הכבוד לקווין גארנט, לחיוך שלו, ולסטטיסטיקות המוטרפות, כלום לא שווה אם בסוף הוא לא מסוגל לקחת את הכדור ולשים אותו בסל כשלשומר שלו קוראים אדוארדו נחארה.

ל.א. לייקרס - פורטלנד

התאוריה תופסת גם כאן: מי שתשחק יותר פנימה, תנצח. פורטלנד הצליחה כל עוד בונזי וולס וראשיד וואלאס קיבלו פנימה את הכדור כאופציה ראשונה, כשההתקפה זרמה מהחוץ פנימה (ומולה נע המשחק של הלייקרס ממשחק החוץ של בראיינט לשאקיל ברחבה), הלייקרס ניצחו. ועוד: עד כמה שזה יישמע מוזר, סקוטי פיפן, בגיל 37 ועם שש אליפויות, התחיל להתבגר.

דטרויט - טורונטו

בן וואלאס. ג'ון בארי. וואלאס. קורליס וויליאמסון. וואלאס. אטקינס. רבראצה. בן וואלאס. ג'רי סטקהאוס. בן וג'רי.

ואם כבר פרסום: הראפ השתלט על כל חלקה מוזיקלית טובה בפרסומות (כולל פרסומת נהדרת לבירה עם דוקטור דרה), אבל הפרסומת הטובה ביותר שייכת לאדידס עם "ביוטיפול קרייזי" ואנה קורניקובה בשמלה כחולה פורחת בתפקיד מרילין מונרו. ועוד: מילה טובה לבוב קוסטס, שבין כל שדרני הזבל של אנ.בי.סי. התרגז על חברת האשראי "קפיטול וואן" (שהסלוגן שלה שואל "מה יש לך בארנק?"), התעלם מהרגישויות ובמקום לשדר את המשחק תמה על החוצפה של החברה המפרסמת לפלוש אל תוך הכיס האחורי שלו.