העתיד מאחורינו

כמו גנב החוזר לזירת הפשע ונתפס בשנית, כך שבה נבחרת ישראל לאצטדיון "פארקן" כדי לחטוף מנבחרת דנמרק עונש על פשע שכלל לא ברור אם ביצעה. התצוגה העלובה – השניה ברציפות – שמציגה נבחרת ישראל מדאיגה במיוחד, לא רק בגלל האופן העלוב בו נתפסה הנבחרת, אלא בגלל שהיא מקבעת בתודעת השחקנים והקהל כי נבחרת ישראל רחוקה עדיין, רחוקה מאוד מהדרג אליו היא שואפת להצטרף על מנת שתוכל להשתתף בטורנירים החשובים.

אפשר לבוא בטענות להרכב התמוה – שלא לומר שערורייתי – שהעלה ריצ'רד נילסן. אפשר לבוא בסימני שאלה להיגיון שעמד מאחורי שיבוץ שני משחקים ברציפות מול נבחרות מהדרג הראשון (הקודמת, גרמניה) ואפשר גם לבוא בטענות על עיתויו של המשחק – במוצאי יום העצמאות הכי עצוב מזה זמן שנחגג במדינה. הכל נכון, אולם צריך לומר שהופעתה המבישה של הנבחרת מלמדת דבר או שניים על מיקומו האמיתי של הכדורגל הישראלי בהירארכיית הכדורגל האירופאי והעולמי – עמוק בתחתית דרג הביניים. ואולי למטה מזה.

אם לאחר שלושה הקמפיינים האחרונים שגינו באשליה כי ישראל היא קבוצת דרג ביניים לגיטימית (סלובניה, בוסניה, יוון ודומותיהן חברות של כבוד בדרג זה), הרי שמאה ושמונים הדקות האחרונות של כדורגל בינלאומי החזירו אותנו עשור שלם לאחור. עשור שלם, לימים של חרפות במשחקי חוץ והצטדקויות בסגנון "פציעות לשחקני מפתח", "מזג אויר אירופאי גשום הקשה על השחקנים", "ראשם של השחקנים נתון במאבקי הליגה" וכו'. אם מהתירוצים הללו עולה ריח ישן ומוכר, אתם צודקים, זהו ריחו של הכדורגל החובבני. הכדורגל התלוי במצב רוחו של היריב ובחשק של השחקנים "לתת מעצמם", המותירים את גורל המשחק בידי הפוקס, הדרדלה והאמונה הישראלית הנאיבית בכוחו של ה"יהיה בסדר".

אז זהו, ששום דבר אינו בסדר. רחוק מכך. עם פרישתו של רביבו והפציעות לברקוביץ', גרשון ועידן טל, הוכח כמה שביר הוא מושג "העומק" בכדורגל הישראלי וכמה הרחק מאחור נותר דור הצעירים, זה שאמור בהינתן הפקודה להמשיך בתהליך ההתקדמות שנדמה היה שהכדורגל הישראלי מצוי בעיצומו. אבל המדים הלאומיים כנראה גדולים על דדי בן דיין וחבריו, כמו גם על יוסי אבוקסיס שאינו מסוגל להוביל את הנבחרת כשם שהוא עושה בהפועל ת"א. הקוריוז של שטראובר בשער הנבחרת, כמו גם השבתו של חרזי להרכב, מעידים על התחושה שכנראה מקננת בלבו של נילסן – אין דור המשך לכדורגל הישראלי.

מאמן הסבור בכל לבו שאין ולו חלוץ ישראלי אחד שראוי להשקיע בו, שאין ולו שחקן הגנה אחד שראוי לקדם לאורך זמן, יותיר אחרי לכתו אדמה חרוכה. ללא קשר לתוצאות הקמפיין הבא – מוקדמות יורו 2004, פורטוגל – הנבחרת מצויה בסכנה אמיתית של וואקום ותהליך חילופי משמרות שיסתיים בהופעות מבישות רבות, מסוג שתי האחרונות. כדי להיות נוכחים נפקדים במדי הכחול ולבן, אין צורך בהצבתו של הרכב טלאים של "ותיקים", אפשר לספוג שביעיות ולחטוף שלישייה (שהייתה יכולה גם היא, אילו חפצו הדנים בכך, להסתיים גם היא בהפרש גבוה מאוד) גם עם זנדברג בהרכב, עם אורי אוזן ועם יגאל אנטבי, שייקראו, הרי, בסופו של דבר לדגל.

אם לדרכו של נילסן הייתה תוחלת, ניתן היה לספוג בשקט את הופעות הנפל בתואנה של "שכר לימוד", אבל סגל המוזמנים של נילסן למשחק מעיד כי למאמן אין דרך, אין שיטה ואין כל אסטרטגיה, מעבר ל"העמדת הרכב שלא יעשה פאדיחות". והתקוות, מן הסתם, נכזבות. והתועלת לכדורגל הישראלי ולנבחרת, אפסית, והנזק התדמיתי והמוראלי – עצום. אם לריצ'רד נילסן הייתה תוכנית חומש, או דו-שנתית, או חד חודשית, משהו, ניתן היה להבליג על שני המשחקים האחרונים ולקוות לטוב, אם לא בעתיד הנראה לעין, לפחות בעתיד הרחוק. אבל לא. נילסן נראה מבולבל ואובד, בדיוק כמו נבחרתו ונראה כמי שלא גיבש שום רעיון שיביא תועלת לנבחרת ולכדורגל הישראלי.

מאמנים ישראליים מואשמים לרוב בתכנון לקוי לטווח ארוך ובהשתעבדות לתוצאות הרגע. נילסן, האירופאי, אולי זחוח בשל מינויו המחודש, אולי לחוץ בשל התבוסה הקודמת, נדמה כמי ששיקול הדעת שלו גרוע, זר לסיבה לשמה הובא ארצה – להביא נורמות חשיבה ותכנון השונות מהמקובל במזרח התיכון. מאמנים שחיים משבת לשבת יש לנו בשפע בישראל, כך גם יושבי ראש של קבוצות ושל התאחדויות ספורט. אם לפחות היו המשחקים הללו מסתיימים בהופעות "מכובדות", קרוב לוודאי שהיינו סוכרים את פינו, אבל מכיוון שאפילו לעדנה זו לא זכינו, מוטב לנילסן ולמעסיקיו להחליט באחת על כיוון ודרך מוצהרים לנבחרת ולהתחיל ליישמן בבירור, ואם לא, להחזיר את המפתחות לציבור, שבמוצאי יום העצמאות, אינו זקוק לתזכורת נוספת כמה רע מצבנו. גם בכדורגל.