1. המסקנה הברורה ביותר מהעונה הנוכחית, וגם מהעונה שלפניה, היא שהמהפך הושלם: קבוצות שמונות השמונים - בוסטון, ל.א. לייקרס, פילדלפיה, דאלאס, מילווקי ודטרויט, חזרו לשלטון. קבוצות שנות התשעים התחילו להתחפר בתהליך הבניה. מי בתחילתו - הניקס, מיאמי, שיקגו (שעשתה צעד עצום קדימה עם ההעברה של ג'יילן רוז. תסתכלו על המספרים של שני הילדים בקבוצה מאז שהגיע לקבוצה), ומי שידע להצעיר עוד לפני שהמפולת תתפוס מהירות שיא - יוטה, סיאטל, יוסטון ואינדיאנה (שכרגע רק פיטורי המאמן עומדים בינה לבין תחרות אמיתית במזרח).
2. טורונטו ניצחה תשעה משחקים ברציפות בלי וינס קרטר הפצוע, הבטיחה כמעט סופית את מקומה בפלייאוף וליבתה גל של רינונים לגבי חיוניותו. החתימה של קרטר לחוזה ארוך טווח בקבוצה לא רק שנתנה לאוהדים סיבה להאמין, אלא שהיא החזירה את האמון לכדורסל בקנדה. אחרי ששורה ארוכה של שחקנים סירבו ללשחק במדינה כדורסל (בגלל חוקי מס נוקשים), ואחרי שונקובר נדדה לממפיס, החתימה של קרטר עשתה הרבה טוב לכוונות הגלובליזציה של דייויד שטרן.
אבל יכול להיות שכך צריך להסתכל על קרטר: כשחקן נהדר ומכשיר שיווקי נהדר עוד יותר. בפלייאוף של השנה שעברה, לפני המשחק השביעי בפילדלפיה, קרטר העדיף לבלות את הזמן בין המשחקים בטיסות מייגעות לצפון קרולינה בכדי להשתתף בטקס הסיום של האוניברסיטה בה סיים את התואר. במשחק עצמו הוא החטיא זריקה מכרעת בשניה האחרונה. השנה קרטר, ביותר מדי משחקים, ויתר על הקליעה האחרונה. את תפקיד המנהיגות הוא השאיר, ללא קרב, לאנתוניו דייויס ואלווין וויליאמס (על המגרש) וג'רום וויליאמס (מחוצה לו). בהיעדרו, טורונטו גילתה את מו פיטרסון. במילים אחרות: לקרטר יש יכולות שמזכירות את ג'ורדן ואופי שמזכיר את פיפן (בלי ההגנה ובלי הקבוצתיות). העובדה שקרטר הוא מכשיר שיווקי חשוב כל כך, צריכה להילקח בחשבון לפני הדראפט הקרוב: יוסטון, שיקגו, מיאמי וניו יורק, קבוצות מהשווקים הגדולים של הליגה, יבחרו גבוה בדראפט הזה. אחת מהן יכולה לותר על הבחירה שלה (והדראפט השנה שוב יהיה איכותי) עבור קרטר.
3. לאחר ההפסד המביש של קבוצתו לשרלוט בפלייאוף אשתקד, פט ריילי הבטיח בדיקה עמוקה עם עצמו ואף התבטא כי "אם הייתי המנהל של עצמי, הייתי מפטר אותי". הצהרה מוזרה בהתחשב בעובדה שריילי, נשיא מיאמי, הוא אכן המנהל של עצמו. החפירה העצמית הובילה את ריילי לבנות קבוצה של שכירי חרב, אחת שליה, שצד"ל נראה כמו השייטת, וסיים, לראשונה בקריירת האימון שלו, מחוץ לפלייאוף ועם מאזן שלילי. ריילי הוא שריד למאמן הקדמון. המאמנים המובילים בליגה לקחו לעצמם את דוקטרינת פיל ג'קסון והפכו למאמנים של שחקנים. ריילי ניסה להוכיח, עשה טריידים גרועים, גרם לכל שחקן שחצה את גבול פלורידה לפתוח עליו פה ענקי, וביזה את שנותיו הראשונות כמאמן. ביחד עם הנפילה של הניקס, שחלקה נעוצה במהלכים של ריילי, אמור המאמן להיות ישר עם עצמו וללכת בדרכיו של תלמידו, ג'ף ון גנדי.
4. לסקרמנטו יש את יתרון הביתיות לאורך כל הפלייאוף, אם יילכו את מלוא הדרך. דאלאס, ל.א. לייקרס וסאן אנטוניו נאבקות בעיקר לא לסיים במקום הרביעי ולהימנע ממאבק עם מינסוטה כבר בסיבוב הראשון. יוטה וסיאטל חלשות מדי, ופורטלנד, כך נראה, הגיעה לשיאה מוקדם מדי. המאבק בין ארבע הקבוצות הראשונות יהיה גם מאבק מעניין בין הגנות (סאן אנטוניו והלייקרס) להתקפות (דאלאס וסקרמנטו).
5. למה אף אחד לא רוצה לפגוש במיניסוטה? מפני שקווין מקהייל היה הראשון להבחין בחוסר החשיבות של רוקי'ס, כך שהעונש שהוטל על הקבוצה כמעט ולא מפריע לה. שחקנים חדשים מתאקלמים בליגה רק לאחר שלוש-ארבע שנים, ואז, בדרך כלל הם שחקנים חופשיים (לא מדובר בפנומנים כמו דאנקן). מינסוטה הצליחה לקחת שחקנים אבודים אחרי תקופת ההבשלה שלהם (בילופס וג'ו סמית), השקיעה בנסטרוביץ' וביחד עם גארנט ושצ'רביאק, היא הקבוצה המסוכנת ביותר לסדרה של חמישה משחקים.
6. דוק ריברס הוא מאמן אצילי. במה שיכול להיות המשחק האחרון של פטריק יואינג לגארדן, הוא החליט להעלות אותו בחמישיה כדי שיקבל את מה שמגיע לו מהקהל. ריברס עשה זאת למרות שאורלנדו עדיין נאבקת על מיקום בפלייאוף. דקה לפני סיום המשחק ריברס החזיר את יואינג למשחק. גרנד פינאלה. שחקני אורלנדו ניסו להעביר אליו את הכדור כדי שהקהל יתפוצץ. ספריוול חטף את הכדור וחטף שריקות בוז. בהתקפה הבאה יואינג סירב לקבל את הכדור ועדיין טרייסי מגריידי מצא אותו בפוסט. יואינג כדרר פעם אחת וירה זריקה בסיבוב. יש אנשים שלא יודעים לגמור. יואינג החטיא.
7. הרבה מועמדים יש לתואר השחקן היעיל של השנה ולכל אחד מהם יש סיבות טובות להגן על המועמדות שלו, אבל אם תשאלו את שאקיל אוניל הרי שאין לו בכלל ספקות: שחקן השנה שלו הוא אלונזו מורנינג. אוניל, שנבחר ראשון באותו דראפט שבו נבחר מורנינג שלישי, פיתח יריבות לא קטנה עם מורנינג לאורך כל הקריירה. עכשיו הוא מדבר על מורנינג כגיבור.
יכול להיות שאוניל מתייחס לחזרה למגרשים של מורנינג לאחר המחלה הקשה והמסתורית שלו, אבל ביום שני נודע שאוניל ניגש לבדיקות רפואיות בכדי לבדוק את השפעת התרופות שהוא נוטל על תפקוד הכליות שלו. אוניל ומורנינג הם עבדים מודרניים: הם צריכים להיות בשיא כושרם כדי שהקהל יבוא, הטלוויזיה תשדר, והמרצ'נדייז יימכר. לאף אחד לא אכפת אם בגיל ארבעים הם ימותו. העבד עדיין לא עשה את שלו, העבד חייב להמשיך לרוץ. לאדונים של פעם לפחות היה קצת כבוד: הם הרביצו לעבדים שלהם ורדו בהם בגלוי.
8. ומי תקח את האליפות? רק קבוצה שפיתחה לעצמה את דמוי רוברט הורי, האיש עם הכי הרבה אליפויות בליגה אחרי פיפן וג'ורדן. רוברט הורי הוא לא סופרסטאר, הוא פשוט משחק כדורסל נכון בשני צידי המגרש. הורי כמעט ולא עושה טעויות. העובדה שהוא קולע סלים כל כך חשובים היא לא הסיפור: חשוב מה שהורי עושה כדי להגיע למצבים הללו. לדטרויט יש אחד כזה (בן וואלאס, ולחשוב שאורלנדו ויתרה עליו עבור גרנט היל), למילווקי היה יכול להיות א
אפשר להתחיל לעשות סיכומים
14.4.2002 / 9:54