גם כן חלומות

מאת שי גולדן

במתנ"ס, אצלנו בשכונה, תקעו שני עמודים ולוחות כדורסל וסימנו מגרש. יש רק בעיה אחת: הסלים תלויים בגובה 1.90 מ' – גובה קט-סל. יש בעיה? אין בעיה! כבר חודשיים שאנחנו, הגדולים, באים לשחק שם כדורסל. ארבעה על ארבעה, חמישה על חמישה. אתם יודעים, מגרש שלם.

אבל לפעמים המגרש תפוס. גם הילדים הקטנים אוהבים כדורסל. חוצפנים. מה נעשה? נלך איתם מכות? נגרש אותם? בשכונה שלנו, כולם מכירים את כולם, כולם הילדים של. לא יפה. אז מה עושים? פשוט מאוד – משחקים הגדולים נגד הקטנים. חמש על חמש, רואה חשבון, מורה, קצין בקבע, המוסכניק והגיס שלו נגד חמישייה מכיתה ה'2 מבית הספר הממלכתי 'ארלוזורוב'.

האמת? קטעים רצים שם, איזה דאחקות, איזה דאנקים. אני משחק פאואר פורוארד – עלק שאריף עבדול רחים. הרב-סרן הוא הפוינט גארד. כשאנחנו חוטפים להם כדור, הרב-סרן מרים לי להלי-הופ ואני מביא אותה ב- 360 על הראש של הגמדים. יותר טוב מאקסטזי. כשאבי המוסכניק עושה בוקס אאוט, אי אפשר לקחת לו ריבאונד. סנטר, סנטר, ממש אלונזו. ואיזה מובים יש לו בפוסט, חבל על הזמן. שחקן אן.בי.איי. ממש.

אחרי שאנחנו שוחטים אותם בשישים הפרש, אנחנו נותנים להם טרמפ הביתה, קורצים לאימהות. בשבת, כשנפגשים כולם לעשות על האש, אנחנו מריצים דאנקים בגינה על הראש של הילדים שלנו מהגן – בסל מפלסטיק עם התמונה של מייקל ג'ורדן. אורגזמה ספורטיבית שקשה לתאר.

אני זוכר, כשדיוויד סטרן ובורה סטאנקוביץ' הודיעו שבברצלונה יורשו להשתתף המקצוענים, חשבתי שאני מפנטז. איזה שם הם מצאו לקבוצה – הדרים-טים, נבחרת החלום. מייקל, בירד, מג'יק, מאלון, בארקלי, יואינג – כולם באותה קבוצה.

התסכול של כל שנות הדיכוי שעברנו, מתחת למגפי הענקים הסובייטים סאבוניס וטאקצ'נקו, תחת חוכמת המשחק של ירמין והידית של קורתינאיתיס, התנקז כולו למפגש המיועד של נבחרת חלומות הנקמה (הפרטית שלי) עם נבחרות האופל. הם יראו להם מה זה. ג'ורדן ילמד אותם איך עושים זאת נכון, לארי יראה להם איך באמת זורקים מהשלוש. כל מסירה תהיה נו-לוק, כל אסיסט מאחורי הגב, כל צ'אקה תשרוף את הרשת. הדוד הטוב יבוא מאמריקה ויחלק לכולנו סוכריות. לילדים הרעים – הרוסים, הליטאים, הקרואטים – הוא ייתן במקום זה שיעור חינם בכדורסל. איזה כיף זה הולך להיות!

ואז אנגולה חטפו 69 הפרש על הראש, קארנישובאס צילם מהספסל במצלמת כיס את התבוסה של החבר'ה שלו בירוק, פיפן ובארקלי לקחו את קוקוץ' כפרוייקט אישי ולארי שכב על הבטן כמו מישהו שמחכה. איפשהו, בין החצי לגמר, כבר לא שמחתי על כל סוויש של מאלין, על כל גג של פאטריק. איפשהו, זה התחיל להיות מעורר רחמים. לא, לא, אני מחפש מילה טובה יותר. מצאתי: מבחיל.

בגמר כבר הייתי עם קרואטיה. דרזאן (זכר צדיק לברכה) שהשחיל להפועל 56 נקודות, עשה להם בית ספר. פיפן מחפש עד היום את הכדור שקוקוץ' העביר לראדג'ה ד-ר-ך הראש שלו. אראפוביץ', הו אראפוביץ', מקנח בדאנק לתוך הווריאציה של הפנים של דיוויד רובינסון ל"אדם החושב". זה משלנו, זה טוב זה אוסם, זה כחול לבן.

בסוף, כשנגמר שלושים הפרש, ומגי'ק וג'ורדן עלו עם דגלי ארה"ב לכסות על האימונית של הנבחרת – רק משום שהיה עליה סמל של ריבוק ולהם יש הסכם עם נייק, הפסקתי את ההקלטה. יש גבול גם למה שחפצים דוממים מסוגלים לספוג.

מנבחרת החלום נשאר רק השם. הו כן, אלה עדיין "הכי טובים שיש לאמריקה להציע", אבל את מי זה מעניין בכלל? כדורסל לא הולך להיות בסידני, זה ברור. האליפות הבאה של מכבי צפויה פחות מהזהב של האמריקאים. וזה כבר לא כיף, משום שזה לא מהנה יותר להביא דאנקים על הראש של ילד בן עשר. לא מגניב אותי יותר לחטוף את הכדור מילדה בת שבע. אני מחפש בספורט, נו, איך קוראים לזה? תחרותיות. מאבק. דרמה. מתח. התרגשות. ציפייה. אתם יודעים, הדברים התפלים האלה, שהופכים את הספורט לסיבה לא רעה לקום בבוקר.

איכשהו, לא בא לי לראות את וינס קרטר עם האפרו החדש שלו, מפרק את דרום קוריאה. הקרוס-אובר של טימי הארדוויי לא מרשים אותי כשהוא נעשה על רכז נבחרת ניו-זילנד, וגם הגג שיאן בונאטו יחטוף בפנים לא יזיז אותי מהערוץ שישדר שחיה, אתלטיקה, כדורעף, אפילו כדורמים – כל מקום שיש בו יותר מתח מאיזה ציון יקבל סטיב סמית' על הדאנק הבא.

1. זו לא אשמת האמריקאים שהם כל-כך טובים. זו זכותם וזה חוקי ובלה בלה בלה. אבל זה משעמם. מצדי שישלחו להם את הזהב מראש. שישחקו גולף ויתכוננו לעונה הבאה של הליגה הפאנ-טאסטית שלהם. אני אצפה בכיף ביוגוסלביה ובאיטליה נלחמות על המקום השני. מצידי שגם ברזיל ואוסטרליה יצטרפו לחגיגה. רק USA STAY AWAY.

2. מסתבר, שגם נבחרות החלום האמריקאיות (יד שמאל על הלב בבקשה, וימין על התנ"ך) זקוקות למתאזרחים. יואינג – ג'מאייקני מתאזרח. אולאג'ואן – חבר טוב של ג'י ג'י אוקוצ'ה, עוד מהילדות המשותפת בלאוס, ניגריה. טים דאנקן – הוא היה בכלל בקטע של שחייה באיי הבתולה, עד שהסקאוטים גילו איזה דולפין שחור ענק שוחה בבריכה, והופ – אם ברצונך, תוכל גם אתה לייצג את נבחרת החלום בטבח הבא שאנחנו מארגנים – בעוד ארבע שנים באתונה.