התעללות אמנותית

מאת אראל סג"ל


"תמסור כבר, תמסור", הם צעקו לו בגרון ניחר, אבל עודד אימץ את הכדורסל ללבו כאילו היה פודל חולה סרטן, ממאן להיפרד ממנו. 30 שניות לסוף המשחק, הקבוצה של עודד מוליכה בשתי נקודות על בית"ר אריאל במשחק קט-סל מכריע על עליה לפליי-אוף. בביש המאמן מכניס את עודד בפעם הראשונה למשחק רשמי והילד שוקע לתוך חלום פרקט.

אחרי שהצעקות לא מזיזות, בביש מתחיל לקפץ על הספסל כמו בבון מיוחם, אפו הבולבוסי מאדים לגוון של חביצת סלק, והוא מנופף בידיו בהיסטריה תוך כדי סינון קללות איומות. אבל עודד הצעיר (11) בסרט אילם. העולם מסתובב סביבו בדממה, הוא עומד על הפרקט מהורהר, נזכר בהשפלות ובתסכול. הגמד של הקבוצה, הרכז הרביעי שחטף מכולם כאפות בעורף במקלחת, היה עכשיו עם הכדור.

שעתיים קודם לכן, בכפר, אביו העמיס חצי קבוצה על הטנדר בדרך לאריאל. היה מקובל שהילד שאבא שלו מתנדב להסיע את הקבוצה מקבל דקות משחק נדיבות. אבל בביש, שהיה רשע מרושע ולא תפס מגמדים שמשחקים כדורסל, התעלם מההסכם הג'נטלמני והותיר את עודד להירקב על הספסל. מדקה לדקה התפתחו לעודד דמעות עלבון בעיניים, המבטים של אבא חרכו לו את הגב והוא התבייש להסתכל לאחור. בפסקי הזמן בביש צעק עליו למהר עם המגבות ובקבוקי המים המינרליים, "תן כתף עודד, תן כתף" הוא צעק בניב השורק של הפלאחים.

לקראת סיום המשחק, עודד התקשה לעצור את הדמעות ובפסק הזמן האחרון הוא התחנן בפני בביש שיתן לו להיכנס למשחק לכמה שניות בגלל אבא. בביש, בפרץ נדיר של טוב לב, אמר: 'תה יודע מה, חצי דקה גמד, ואל תעשה שטויות'.

כשמסרו לעודד את הכדור הוא ידע שבשום פנים ואופן אסור לו למסור חזרה. טעות כזאת, ומגע הכדור בידיו יוותר בגדר זיכרון עמום. כמו שמוק הוא עמד זקור וגאה, מחבק את הכדור. ואז, בניגוד גמור למהלך המשחק, עודד החליט לפרוש מכדורסל בצעד הירואי. מהלך שהציב אותו כסמל עז רוח לכל הילדים המושפלים בעולם, אלה שבוחרים אותם אחרונים בכוחות.

10 שניות לסיום, התוצאה כאמור 44-42 לטובת הכפר, ועודד פונה הפוך, לכיוון הסל של הכפר. הוא מצליח לעקוף חסימה של חבריו לקבוצה ומטווח שלוש הוא משחיל רק רשת - כדור שמנצח עבור בית"ר אריאל את המשחק ומעניק לה את כרטיס העלייה לפליי-אוף.

חלפו שנים, עודד רעי היקר הוא עו"ד מצליח, אבל טראומת הילדות חוזרת לו בלילות הזויים ומול שופטים שונאי אדם. ג'ון לנון אמר שהאישה היא הכושי של העולם, ואם מותר פרפראזה, אז ילדים הם הכושי של מורים, הורים ומאמנים. על כל ילד ספורטיבי מסתובבים שלושה עקומים שנאנקים תחת שלטון אימה של מאמן עם זין קטן, אחד שהוא כשלון בעולם המבוגרים ותופס תחת על הילדים.

אז מילא כדורגל וכדורסל, אבל בכתר האומללות זוכות המתעמלות. בעוד זמן קצר יתחילו לפטם אותנו בשידורי גימנסטיקה מהאולימפיאדה, ילדות בבגדי גוף מינימליים שעוסקות בפישוקים שפדופילים נדלקים מהם.

אפילו לזונות (מבוגרות) יש בחירה, גם לשחקניות בסרטים כחולים, אבל לעינויים שעוברות ילדות בנות 12 אין הצדקה ואין בחירה. התעמלות אמנותית, על כל נגזרותיה, היא פעמים רבות סדיזם מאורגן. ילדות אומללות שחיות תחת משטר טרור ואנורקסיה מטעם דיקטטורים עם מבטא מזרח אירופאי.

כל המדליות בעולם לא מצדיקות את העובדה שנערה בת 17 עדיין לא יודעת מה זה טמפון וחוטפת סטירות ממאמן פסיכופת. הסיניות, הרומניות, אפילו האמריקאיות, כולן קורבנות של פריק-שואו באיצטלה של ספורט אציל. ברומא העתיקה אחד הענפים האהובים ביותר בקוליסאום היה התמודדות של עבד אחד מול שישים טיגריסים רעבים. באולימפיאדה שינו את הקונספט והחליפו תפקידים: ילדות רעבות מול מכשירים. חבל רק שהן לא לועסות את המאמנים.