אי-מייל לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי - מר חואן אנטוניו סאמראנש

מאת רואי וולמן


מר סאמראנש, שלום!

לפני הכל ברצוני למסור את תנחומיי על מות רעייתך, מריה תרזה. מי ייתן ולא תדע עוד צער.

לא אוכל להכחיש כי היו בעבר ועדיין קיימים בינינו, מחלוקות רבות לגבי תרבות הניהול של האירגון עליו אתה אמון. אך זוהי אינה מטרתו של מכתם זה. בבוא העת עם תום האולימפיאדה נשב יחדיו, כמדי ארבע שנים, נסיק מסקנות בונות לעתיד טוב והוגן יותר, וניפרד כידידים.

בוודאי תתפלא לשמוע שבכוונתי לחזק את ידיך באשר להחלטה על זהותה של מארחת המשחקים הנוכחיים. אגדיל ואומר אף כי קהל צופי טלוויזיה ואוהדי ספורט ישראלים גדול מאוד, מעוניין לברך אותך באופן אישי על שהובלת מהלך שבסופו נבחרה סידני לארח את המופע הנהדר הזה.
כדאי שתבין, לא יכולה היתה להיות בחירה טובה יותר עבורנו, הישראלים - אוהדי הספורט הטהור, אוהבי האדם באשר הוא - מאשר עיר החוף המזרחית באוסטרליה. לאחר יומיים רצופים של היחשפות טוטאלית לשידורי ערוץ 1 (הערוץ הממלכתי של ישראל המשדר את המשחקים) על שלל כתביו הצבעוניים ושדריו המתעללים, מתעוררת תחושת רווחה גדולה על שמארחת המשחקים האולימפיים אינה אחת מערי גרמניה (או שמא נאמר דויטשלנד). סידני, וזאת אני מניח כי הנך יודע, נבדלת משאר ערים אחרות בעולם (אולי חוץ מאמסטרדם, בגלל אותה התרסקות מטוס אל-על), בכך שהמאזן המוסרי איתה, מבחינתה של מדינת ישראל, נוטה לשם שינוי נגד העם היהודי. אוסטרליה היא מארחת "סטרילית", חפה מפשעים כלפי העם היהודי (יש להם את האבוריג'ינים), שהזיכרון הלאומי שלה ושל מדינת ישראל אינו מצטלב (עד למכביה האחרונה).

תודה לך, חואן, אף כי גם כך קשה. גבב חסר מעצורים של דברי פאתוס מביכים, מכעיסים, הוא המאפיין את שידורי המשחקים פה בארצנו הקרתנית. שדרים, פרשנים וכתבים, ואנשי מקצוע נוספים מציגים לעיתים התנהגות בוטה לשמה, מעמיסים על אוזני הצופים מלל צורמני להחריד שמטרתו לרומם את הגזע היהודי. ממש כאילו השידורים מועברים בלווין אל גטו ורשה, ימים ספורים לפני המרד, ולא בכבלים אל תל אביב הריבונית. וכך, למד הצופה הישראלי כי מעלתו הראשונה והחשובה מכל של לני קרייצלברג, שיאן העולם ב-100 מ' גב, היא עצם היותו יהודי, שמשלים ביחד עם איתן אורבך, יליד חיפה, זוג אברכים שומר שבת בגמר האולימפי (מחר בבוקר).

אך לדאבוננו, חואן, האופק אינו נראה מבטיח. בשבוע הבא מתחילות תחרויות האתלטיקה ואת עמדת השידור יתפוס הכהן הגדול של הלאומנות הישראלית, מאיר אינשטיין. מבין אתה, אם כן, איזה שילוב קטלני הוא לדוגמא מאיר איינשטיין וברלין, או משה גרטל וקייב. בוודאי יכול אתה לראות איך היתה מתחלפת התפאורה לימי מלחמת העולם השניה וכל ספורטאי ישראלי היה נעטף בהילה הירואית, כדוגמת חנה סנש, כלוחם אמיץ מעבר לקווי האויב, או קורבן במקרה של אכזבה. מרגיש אתה, אם כן, את אנקת הרווחה המשתחררת בין המילים של כתב זה. ולכן, תודה לך, בשמי ובשם רבים אחרים.

נ.ב.

חשוב לי להבהיר לך, כמו גם ליתר אנשי עיתונות הספורט הישראלים נקודה נוספת הקשורה לאכזבות.
איננו צריכים לחוש אכזבה, עלבון או צער מכל סוג שהוא. ציפיות שווא שטופחו על גבם של הספורטאים הישראלים הן פועלה של עיתונות ספורט משועממת עד מוות, שחוותה הלם קרב עם קריסתה של נבחרת ישראל בכדורגל, ותעלה את האנרגיות המבוזבזות שלה לסיקור מופרך וחסר שחר של המשלחת האולימפית. נוסחת המצליחנות המתגבשת היום בישראל היא של הפוך על הפוך דוגמת אורבך. רוצה להצליח? זרוק זין, אל תתאמן, צא לבלות. ולכן עצתי לאורבך לקראת מחר היא - עשה את שעשה בוב בימון ב-68': צא הלילה לבלות בעיר, הקפץ טקילה או שתיים, חפש כמה בחורות להעביר איתן את הלילה ושבור מחר את שיא העולם. הוא אמנם שחור, אבל אתה יהודי ,לא?!