איתן אורבך. מלך

מאת איתן בקרמן

איתן אורבך היכה שלוש פעמים. פעמיים הוא שבר את השיא הישראלי, פעם אחת הוא ניפץ את השיטה. לרסיסים ניפץ אותה.

אורבך, האנטי-ספורטאי המושלם, הוא הישראלי הראשון בהיסטוריה שמגיע לגמר אולימפי בשחייה. אובייקטיבית, מלבד התוצאות של אסתר שחמורוב-רוט במינכן 72', זה ההישג האולימפי הגדול ביותר של ספורטאי ישראלי. גדול גם ממדלית הכסף של יעל ארד, עם כל הכבוד לענף ג'ודו הנשים, בוודאי גדול ממדליות הארד של אורן סמדג'ה וגל פרידמן. השחייה, לצד האתלטיקה, היא תחום הספורט המלכותי של המשחקים האולימפיים. ושם, על פיסגת האולימפוס, מבלה כעת גם אורבך. גם ככה הוא הרי נראה כמו אל.

אורבך הוא ספורטאי של העידן החדש. בעוד חבריו מאולפים במכון וינגייט לעבודה סיזיפית בנוסח בית המדרש של ברית-המועצות, חורקים עצמות ושיניים לאורך אלפי קילומטרים של שחייה משמימה,
מצייתים למשמעת נוקשה יום אחרי יום, אורבך התנהל אחרת. לגמרי אחרת. הפוך. הוא עשה מה שבראש שלו.

אורבך נחשב עצלן, נחשב בליין, נחשב לילד סורר. אלא שבניגוד לתפיסה הרווחת, מכל השחיינים הישראלים הוא המתמיד האמיתי. בעוד הם נענים לשיטה, נתמכים במאמנים, במוסדות, בתקשורת אוהדת, אורבך ציית בעקביות רק לעצמו. ללב שלו.

מול עולם ספורטיבי שביקש להוכיח עד כמה הוא מבזבז את כשרונו, שהרי הוא אינו נצמד לסיסטמה, אורבך התמיד לדבוק בתפיסת העולם הפרטית שלו. אם לא תתנו לי לנשום, היה המסר שלו, אני פשוט אנבול. רק אני, לא אף אחד אחר, יודע מה אני צריך. אולי זה ישתלם גם לכם. וגם אם לא, זה ענייני הפרטי.

והנה, זה עבד. הנה הילד שמדורי הרכילות צפו בו מבלה בארבע לפנות בוקר במועדונים שמחים, מצליח לשמור על חיים יפים, ועם זאת מעפיל לגמר האולימפי. השיטה של וינגייט טיפחה אמנם הרבה שחיינים טובים עד מצויינים, ועל כך היא ראויה למחמאות, אבל אם אורבך היה מנסה לציית לה, הוא לא היה היום בסידני אוסטרליה. הוא לא היה שוחה מחר בגמר המשחקים האולימפיים. ההישג של אורבך הוא נצחונו של הפרט על הכלל, נצחונו של היחיד את המערכת.

מסקנה: אם אתה מלך, תהיה מלך.