קשטן לא לבד

השכל הישר, המעדכן את עצמו מדי פעם, היה מעניק את תואר מאמן העונה, כבר בשלב זה של העונה, לדרור קשטן, על הישגיו באירופה בלבד. התואר, קרוב לוודאי, אמנם יילך לקשטן בסוף העונה, אבל גם זה, אסור שיגרע מהעובדה כי ממש מתחת לאפו של קשטן זה (השריד האחרון של הגווארדיה הוותיקה במאמנים הבכירים – כעת, עם פרישתו דה פקטו של שרף וקריסת המעט שנותר מהמוניטין של גיורא שפיגל) צומחים שלושה מאמנים, ראויים, אולי לא פחות ממנו, לכיבודים על הישגיהם בתחום אימון הכדורגל בישראל.

ראש וראשון הוא אלישע לוי – מאמנה של מ.ס. אשדוד, שעד לעונה האחרונה נתפס כשייע פיינגבוים לעניים, מין קבלן קבוצות תחתית שמגיע באמצע העונה, מפוטר באמצעה של הבאה לאחריה ועובר לקבוצה הבאה וכן הלאה. אך לראשונה – וגם שתי התבוסות המביכות האחרונות אסור להן שיחלישו את מעמדו – ניתנה לאלישע לוי אותה גלולת פלא הקרויה במחוזותינו "שקט תעשייתי" ועם תקציב בינוני-מינוס, הצליח אלישע לקרקס, אין דרך אחרת לתאר זאת, את כל הליגה, למעט שתי הגדולות. גם אם יסיים את העונה מקום מתחת למכבי ת"א או מועדון שכירי החרב של גוטמן, זה לא ישנה את העובדה שאלישע לוי הצליח להציג – ובסיר הלחץ האשדודי – מועדון שכיף לראותו משחק כדורגל.

גילי לנדאו – שבימיו הראשונים כמאמן מכבי הרצליה טבע את המושג הביזארי כל-כך בכדורגל הישראלי, "כדורגל שמח", זכאי לצלחת הוקרה כסופה כבר בשלב זה, רק על האופן מעורר ההערצה בו התמודד עם הבלאגן (הלא הוא אחיו המכוער של השקט התעשייתי) שנכפה עליו באדיבות עיריית קרית-גת. הכדורגל השמח של גילי לנדאו, גם אם לא יצליח להשאיר לבסוף את מכבי קרית-גת בליגה, הצליח ללמד את כולנו פרק מאלף באבירות לשמה, ברוח קרב שאינה התאבדות שיעית ובכך שכסף באמת, אבל באמת, לא משחק לבד על המגרש.

לופא קדוש – אותו "שחור" של עובד קראוס, שיעץ לאלון חלפון להימנע מחיכוך עמו (חלפון בוודאי מצטער כעת שלא חתם עם באר-שבע כשהייתה לו את ההזדמנות) הוא המאמן המפתיע של השנה. גם הוא זוכה לנקודות בונוס על הצלחתו לייצר כדורגל תחת הכאוס המתמשך שהוא מנת לחמו של כל איש כדורגל שמדרים לבאר-שבע. להצליח להשתיק את כל המקטרגים, בשלב כה מוקדם של העונה, ובעיר הכי חסרת סבלנות ספורטיבית בישראל, באר-שבע, הוא הישג פסיכולוגי וסוציולוגי יותר מאשר ספורטיבי. רק על התמרון בין זינו לקהל האדום מגיעה ללופא מועמדות של ממש לתואר.

שלושה השמות הללו – גם אם כל אחד מהם בא מרקע אחר מעמדי אחר לחלוטין בכדורגל הישראלי (לנדאו, השייך לאליטת הכדורגל הישראלי למול אלישע לוי, האנדרדוג הקבוע, וקדוש, שהודבק לו סטריאוטיפ "מומחה לליגה הארצית") מייצגים מהפיכה שקטה שעוברת צמרת מאמני הכדורגל בישראל. אם את הוואקום שהותירו אחריהם לבקוביץ', גרונדמן, שרף, שווייצר, שום ו(עדיין לא) קשטן, היו צפויים למלא גרנט, גוטמן ומשה סיני - הרי מהשלושה נדמה כאילו רק גרנט עומד בציפיות וכי תחת דור נערי השמנת המפונקים (אוחנה, איווניר, סיני – כולם שחקני נבחרת שטיפסו בקלות יחסית לצמרת המאמנים בארץ) גדל דור של מאמנים צפויים פחות: אלישע לוי, גיא לוי המבסס את מעמדו כמאמן בליגת העל, לופא קדוש והצעיר לבית לוזון. (ימים יגידו מה גורלו)

כל האחרים, גוטמן, שמניותיו בצלילה, שפיגל שנראה כמי שמתגעגע לכיסא לצד מודי בר-און, ניר לוין (שלתפקיד שלו בשקיעה של מכבי ת"א אקדיש טור נפרד בהזדמנות אחרת), יוסי מזרחי שנפגע מאוד מעונת בית"ר וכמוהו אורי מלמיליאן וגידי דמתי, קורבנות הניהול הכושל בנתניה, מצויים כולם בעמדת המתנה למשרה פנויה בשנה הבאה. אל תופתעו לראות זוגות חוברים זה לזה (שפיגל ולוין במכבי ת"א, אורי ויוסי בבית"ר) ומאמנים "בעלי שם" נדחקים מחוץ לבורסת השמות לחלוטין – שייע, רמי לוי, אייל לחמן ואובדים בתהום הנשייה של הליגה השנייה לעידן ועידנים. בליגת העל הנוכחית, הדחוסה והצפופה, שם המשחק הוא הצלחה והצלחה מהירה. תכנון לטווח ארוך, לצד אורך נשימה שאינו תלוי בתוצאות, הם מושגים זרים בליגת העל שלנו, ומבחנה של הפועל ת"א יבוא כשיגיעו ההפסדים והירידות בהכנסות, אז תבחן גם אורך נשימתם של הקברניטים הכי סבלניים בישראל, לעת עתה. אצל כל האחרים – שרשרת ניצחונות או סכנת היעלמות, הוא סוג ההימור שלוקח על עצמו כל מאמן בליגת העל, גם הגדולים ביותר.

1. אלי כהן – ירידה עם בית"ר ירושלים לליגת המשנה תוציא את אלי כהן באופן כמעט סופי מבורסת המינויים. בשעתו נראה ההימור של כהן על בית"ר הכושלת כסביר והגיוני מאוד. אבל ככל שמתקרבת רעידת האדמה, מתברר כי (גם) מינויו היה מקח טעות.

2. ניר קלינגר – אם יש סוס שחור שמחכה רק לתורו לפרוץ למסלול ולדהור, זהו ניר קלינגר. בשנתיים האחרונות, באותה באר-שבע קצרת רוח, קלינגר עבר סדנת הכנה מעולה להתקף הלב המחכה להתרחש שהוא ליגת העל. הוא מוכן. אבל האם יש מקום פנוי בשבילו?