למה אינדיאנה ניצחה את אוקלוהומה בחצי הגמר? בגלל שאהרון מגי מאוקלוהומה היה הגבוה הראשון שעזב את המשחק בגלל עבירות, בגלל שג'פרי ניוטון בחר לתת את משחק חייו דווקא בערב הזה, בגלל המשחק האמיץ של טום קוברדייל הפצוע, בגלל שבמחצית השניה שוב תקפה את אינדיאנה מחלת השלשות שפקדה אותה לאורך כל המשחק נגד קנט סטייט בסיבוב הקודם, בגלל שדיין פייפ, אחרי ששיתק את ג'ייסון וויליאמס וטרבור הופמן, הכוכבים של דיוק וקנט סטייט, הצליח לשתק גם את הוליס פרייס, הכוכב של אוקלוהומה, בגלל שהגבוהים שלה, כמו נגד דיוק וקנט סטייט, לא נתקלו בשחקן פנים רחב שלג'ארד ג'פריס וניוטון הרזים אין תשובה אליו (מגי, עד שיצא, שרף את שניהם), וגם בגלל המסורת: אינדיאנה זכתה בשלוש אליפויות ארציות בכדורסל מכללות באותו תאריך שבו התקיים המשחק נגד אוקלוהומה, 30 במרץ.
אבל הסיבה העיקרית שבגללה אינדיאנה תשחק היום בגמר נגד מרילנד, היא מייק דייויס, המאמן. שתיים וחצי דקות לסיום המשחק, אוקלוהומה הצליחה לעשות קאמבק ולהשוות. קוברדייל איבד כדור שני ברציפות מול הלחץ של אוקלוהומה ודייויס החליט להוציא אותו מן המשחק. רק שלא כמו המאמן הקודם באינדיאנה, דייויס ניגש לספסל, לחש כמה מילים לקוברדייל וחיבק אותו באהבה. זה היה שווה יותר מכל החלטה טקטית גאונית שלקח דייויס בטורניר. והוא לקח הרבה כאלה.
המאמן הקודם, אגב, עדיין לא הרים טלפון או השתמש בתקשורת כדי לברך או לאחל הצלחה לשחקנים שהוא גייס לאינדיאנה.
למה מרילנד ניצחה את קנזס במשחק השני? בגלל שקנזס נתקעה אחרי הפתיחה הרצחנית שלה, בגלל ששני המחליפים הגבוהים של מרילנד, ריאן רנדל ובעיקר טאג' הולדן, גרמו לכולם לשכוח מבעיית העבירות של לוני בקסטר, בגלל כריס ווילקוקס, אחד שהניתור שלו יכול לגרום לאנתוני פרקר להרגיש כמו שחקן לבן, בגלל שהיא קולעת מהעונשין ב- 85 אחוז, בגלל שקנזס שיחקה יותר מדי דקות בלי קלעי חוץ, בגלל שהקאמבק של קנזס בסיום (וגם של אוקלוהומה) שוב מעלה תהיות מדוע קבוצות לא משתמשות בלחץ במשך דקות יותר ארוכות, בגלל שהיא ניצחה בדרך את קנטקי וקוניקטקט, ובגלל, כמובן, חואן דיקסון.
למה, למרות שאינדיאנה ניצחה בכל חמשת משחקי הגמר שאליהם העפילה בתולדותיה, מרילנד תנצח הערב? לקוברדייל יש רק יומיים להתאושש מהפציעה שלו, לעומת השבוע שעמד לרשותו מאז הפציעה נגד קנט סטייט, בגלל הפציעה של אייג'יי מויה, בגלל שלוני בקסטר כמעט ולא התעייף נגד קנזס ולשחקנים ברוחב שלו אין לאינדיאנה תשובה, ובגלל שעם כל הכבוד לפייף ולשחקנים שעליהם שמר, חואן דיקסון הוא סיפור אחר.
כולם מכירים כבר את הסיפור של דיקסון: ההורים שמתו מאיידס, ליטוף הקעקוע של אמו על החזה השמאלי שלו לפני כל קליעת עונשין, העובדה שהוא משתמש רק בנייר טואלט פרטי, שהוא לפעמים מאבד כדורים בגלל שהוא מסבן את ידיו לפני כל משחק, שהוא החזיר את ביירון מוטון לכדורסל השנה לאחר שהאחרון רצהלפרוש בגלל שאחיו נרצח, שהוא מאזין לשיר מסויים של ג'יי זי לפני כל משחק ואז חוזר שלוש פעמים על השורה האחרונה בשיר: "אני לא הולך להפסיד", שהוא ילד מבולטימור שהביס את כל הסיכויים והולך להיות אייברסון הבא.
אבל לא באמת צריך את כל הפרטים הללו: תסתכלו על חואן דיקסון קולע שלשות, חותך נתיבי מסירה, שומר, קולע עונשין בתשעים אחוז, משתמש באופן מושלם בחסימות, קולע מחצי מרחק, נע בלי כדור. תסתכלו היטב ותראו את השחקן הכי מרגש על הפלנטה כיום.
משחק הגמר ייפתח ביום שלישי, 05:10, שעון ישראל (שידור ישיר בספורט 5 פלוס).
מרילנד, בגלל דיקסון, אבל לא רק
1.4.2002 / 14:21