לפי פרמטרים רבים, מייק ששבסקי, מאמן נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת דיוק, הוא מאמן מוצלח. יש לו שלוש טבעות אליפות, אין ספור הופעות פיינל פור, רוב השחקנים שלו מסיימים את לימודיהם עם תואר ביד (אם כי, באופן מחשיד, למעלה מתשעים אחוז מהם סיימו את לימודיהם עם תואר בסוציולוגיה), וקשה להיזכר מתי היה אחד משחקניו מעורב בסקנדל מחוץ למגרש. ההצלחה והנקיון התעשייתי ריפדו את ששבסקי היטב: הוא מרוויח משכורת יפה מהאוניברסיטה, יש לו חוזה נאה עם חברת הלבשת ספורט, הוא בטח גם מרצה פה ושם עבור סכומים של חמישה ספרות.
הבעיה עם ששבסקי מתחילה כשבאים להגדיר את התפקיד שלו (והבעיה שלו היא רק מיקרוקוסמוס לספורט המכללות כולו). האם הוא שם כדי לקחת אליפויות, למלא היכלים, למכור חולצות ולחתוך קופון מהטלוויזיה, או שהוא שם בתפקיד שכל מרצה אחר ממלא באוניברסיטה. כשמייק ששבסקי מגיע לבתים של כשרונות כדורסל בני 17 ומנסה לגייס אותם לקבוצה שלו, הוא מבטיח להם ולהוריהם שהוא יקדם אותם. אחרי הכל, משפחות שלמות באמריקה בונות את העתיד שלהן על הניתור של הילד או על הקליעה שלו.
במבחן הזה ששבסקי הוא כשלון גמור. לא רק שהוא לא בונה שחקנים שיתפקדו כשחקני עזר או כאלו שירוויחו כסף ממועדון אירופאי, אלא שגם הכשרונות הגדולים שלו לא טופחו תחתיו. גרנט היל, צ'ירוקי פארקס, כריסטיאן לייטנר ובובי הרלי לא הוכנו ל-NBA. הם באו לקחת למייק אליפויות.
לפני שלוש שנים קרה דבר. עד אז השחקנים של דיוק נשארו בקבוצה לאורך כל ארבע השנים האקדמיות שלהם. אחרי משחק ההפסד בגמר לקוניטקט, החליט אלטון ברנד, כוכב הקבוצה, לפתוח בקריירה מקצוענית כעבור שנתיים בלבד של כדורסל בדיוק. ברנד היה יכול להיחשב למקרה בודד, אלמלא הצטרפו אליו קורי מאגטי ווויליאם אייברי, שגם הם החליטו להתנתק מהקבוצה עוד לפני שסיימו בה ארבע שנים. כששלושה כוכבים ועשרים וחמישה אחוז מהסגל שלך מחליטים לברוח, מדובר במיני מרד. ואם זה לא הספיק, הרי ששלושתם התאקלמו היטב ב-NBA. ברנד, שהיו חששות לגביו שהוא לא גבוה מספיק לתפקידו, הפך לכוכב. אייברי ומגאטי הם חיזוק לגיטימי מהספסל לקבוצות שלהם. הרבה לחישות נלחשו אז בהקשרו של ששבסקי.
מי שהצליח לשקם את התדמית שלו היה שון באטייה. לא רק שבאטייה הוביל את דיוק לאליפות אשתקד אחרי ארבע שנות משחק, אלא שהוא אחד הרוקי'ס הטובים השנה. באטייה יכול לשלוח תודה לברנד ושני החברים האחרים. אם הם לא היו עוזבים, ששבסקי היה ממשיך להשתמש בו בתפקידים שלא היו מועילים לו בקריירה המקצוענית. בשנתיים האחרונות שלו באוניברסיטה באטייה שיחק בחוץ, שמר על שחקני חוץ וטיפח את הקליעה שלו מעבר לקשת שלוש הנקודות. האליפות היתה רק בונוס.
קשה לתת עדיין פסק דין מחודש על ששבסקי. ג'ייסון וויליאמס היה צריך גם הוא להיבחר בדראפט הקודם. לא ברור מדוע הוא נשאר. אומרים שזו הבטחה שנתן לאימו. שיהיה. וויליאמס לא עשה על המגרש השנה דברים שלא ראינו ממנו בשנה שעברה. בינתיים, במקום לסיים את קריירת המכללות שלו בחגיגות אליפות, הוא סיים אותה בהחטאה מהקו שעלתה לדיוק בהפסד לאינדיאנה והדחה מטורניר הגמר.
זה לא יפגום בסיכויים שלו להיבחר באחד משלושת המקומות הראשונים בדראפט, יכול להיות אפילו שהוא יהיה הראשון שייבחר. בכל מקרה, וויליאמס, מייק דנליבי (ובמידה פחותה יותר, קרלוס בוזר) יהיו העדות החותכת לשאלה האם מייק שבסקי נאמן למלאכתו או שהוא רק עושה לביתו.
מציאות שחורה
ל-14 מתוך 64 הקבוצות שהתחילו את הטורניר יש מאמנים שחורים. בסטטיסטיקה מדובר על גירוד מלמטה של העשרים ושניים אחוז. זהו מספר מגוחך, כמעט הפוך למספר השחקנים השחורים שמשחקים בקבוצות. למאמנים שחורים, וזו לא אמירה גזענית, יש קשר יותר אמין עם השחקנים שלהם. רבים מהם באו מאותו מקום מצוקה. הם הרבה יותר קרובים אמוציונלית להרגשה שזה הסיכוי היחיד של השחקנים האלה לצאת מהמעגל האכזרי של חייהם. מאמנים שחורים, וקוורטרבקים כמו דונובן מקנאב ודונטה קלפפר, הוכיחו כבר שהם יכולים לנהל, לקחת החלטות.
בהקשר הזה, ההרחקה של נולן ריצ'רדסון מאימון נבחרת הכדורסל של ארקנסו, נשמעת קצת צורמת, בעיקר כשמתלווים אליה חריקות על אפליה גזענית מפיו של המאמן. כזכור, שתי הקבוצות שכבר הבטיחו את מקומן בפיינל פור, אוקלוהומה ואינדיאנה, מנוהלות על ידי מאמנים שחורים. זאת אומרת שמתוך ארבעת המאמנים במעמד הגבוה ביותר של כדורסל המכללות, שניים יהיו שחורים. בסטטיסטיקה מדובר בחמישים אחוז.
ואולי אין דבר שיכול לבטא את התחושה הנ"ל מאשר השמחה מעלייתה של אינדיאנה למעמד הזה. במשך שנים נוהלה הקבוצה על ידי בובי נייט, שהרבה אנשים יכולים להעיד עליו שהוא פסיכופאט בלי להסתכן בתביעת דיבה. נייט לא רק שקילל, הרביץ והתעמר בשחקניו, אלא שהוא לא בישל אפילו אחד מהם לקריירה מקצוענית מוצלחת. איזייה תומאס הוא חריג וגם הוא שיחק בקבוצה רק שנה אחת. נייט בנה קבוצות מאוד מוגדרות: גארדים לבנים, טובי בניה של מדינת הכדורסל אינדיאנה וחוטבי עצים שחורים שחסמו ולקחו ריבאונדים עבורם.
את המשחק בין אינדיאנה לדיוק ניצח מייק דייויס בצבע, נגד קנט סטייט הוא ניצח בהצגה כמעט מושלמת של קליעות שלוש. בסיום המשחק הוא לקח את כדור המשחק, עלה ליציעים ונתן את הכדור לנשיא האוניברסיטה - וויליאם ברנד - האיש שהחליט לזרוק את נייט ולהליך תחתיו את דייויס. התוצאות של אינדיאנה בשבוע הבא אינן חשובות. מלכותו של נייט נגוזה אחרי פחות משנתיים.
כשמייק דייויס יעלה ביום שבת לאמן את אינדיאנה בפיינל פור נגד אוקלוהומה, בובי נייט יישב בכורסא שלו ויחשוב איך הוא שוב הודח בסיבוב הראשון, הפעם באוניברסיטת טקסס טק.