(עדיין) לא הקבוצה של המדינה

ההפסד בסן-סירו, כמו גם ההדחה מגביע אופ"א, אינם כואבים באמת. הם אמנם מותירים אחריהם תחושה קלה של החמצה, כאילו ציפינו שגם גם הפעם תצליח לשמור הפועל ת"א על קור הרוח המפורסם שלה ותבקיע את השער הדרוש. אבל ביום זה, בו הפועל נזקקה לנס של הדקות האחרונות, היה ברור – שלא לומר כבר מן הדקה החמישית – כי סוף כל דבר טוב להיגמר.

בפעם הראשונה לאורך מסילת הצלחותיה, נתקלה הפועל בתסריט לא צפוי. השער המוקדם – כולו של אלימלך, שהתבלבל, איבד קשר עין עם הכדור וספג בפינה הקרובה, זו "שלו" – הותיר את הפועל ת"א מבולבלת, גם אם לא נבוכה, עדיין בטוחה בכוחה, התוצאה לא לגמרי לרעתה, מסתמכת על אורך הנשימה שלה וסבלנותה שהשתלמו מאוד לכל אורך ארבעה החודשים האחרונים. אבל השער העצמי של גרשון – יש מידה של אירוניה טראגית בעובדה ששני השחקנים הטובים ביותר של הפועל לאורך הקמפיין, כמו גם עמודי התווך של החוליה החשובה ביותר שלה, ההגנה, חתומים על שערי ההדחה – טרף את הקלפים והצריך את הקבוצה הישראלית לשנות קונספציה ולעלות לרבע האחרון של ההתמודדות במטרה אחת: לכבוש או למות.

ודווקא בשעה זו של תכונה והצטרכות לדחיפות, הפועל נדמתה כמי שקפואה בתבניות המוכרות לה, מהמרת על יכולתו של אוסטרץ לעקוץ במפתיע. שני הבלמים האיטלקים סגרו עליו בצבת והעזרה המיוחלת מהקישור ההתקפי ומהאגפים לא הגיעה. כאן נדרשה הפועל לצאת מעורה ולתקוף ביתר שאת, עם שחקנים רבים. אולם שיטת המשחק שלה, המבוססת על הצטרפות איטית מאוד של שחקני הקישור להתקפה, השאירה חללים גדולים בין ההתקפה לקישור שאותם לא התקשו למלא שחקני מילאן.

קשטן, שעד למשחק הזה הציג יכולת תכנון משחק מעולה, כשל באלתור ודבק בחילופים הקבועים ובעיתוי המוכר. אפשר כי מדובר בביטחון בשיטה ובחוסר נכונות לבחון את שחקניו – תחת לחץ – במשחק מסוג שונה, אולם נדמה כי מעט גמישות מצד קשטן, מעוף בחילופים (מדוע הוכנס כפיר אודי רק בדקה ה–87? מה עשה פישונט 90 דקות על המגרש ומדוע אבוקסיס התעקש לנהל את משחקה של הפועל מחצי המגרש שלה?), לצד נכונות של שחקניו לשבור את המסגרת שהיטיבה עמם כל-כך, אפשר שהיו מביאים לתוצאה אחרת.

זה לא היה משחקה הרע ביותר של הפועל במפעל. נס סטמפורד ברידג' היה תצוגה דלה יותר ש"הופרעה" על ידי התעלות נדירה של אלימלך. הפועל שיחקה מאורגן, לא נפלה ממילאן בכל המובנים ושני השערים שנפלו היו מקריים. אולם בפעם הראשונה מזה זמן עמדה תחושה באוויר כי הפועל ת"א נשלטת על ידי האירועים, מובלת ולא מובילה. כמובן שלתוצאה קשר ישיר לכך. כאן בדיוק המקום מצד המאמן לזרוק גורם חדש למשוואה (הצטרפות עקבית של גרשון למשחק ההתקפה, אולי) ולגרום לצד שכנגד לאלתר תגובה ואולי להיכנס לסחרור של טעויות.

אבל למרות זאת, דרור קשטן והפועל ת"א חתומים על ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מזה שנים רבות – הישג שפסגתו בעקביות בה שמרה הקבוצה על רמה גבוהה של תחרותיות בליגה, שעם כל הכבוד, זרה לה מאוד. התחושה הכללית כי גורלה של הפועל בידיה, הוא נצחון מנטלי עצום לכדורגלן הישראלי הרגיל לקוות ליום חלש של היריבה, לשיפוט ביתי או לנס ספורטיבי אחר. הפועל ת"א מודל 2001/2 הייתה תלויה בעיקר בעצמה, וזה בעיניי, גדול הישגיה.

דבר מכל שנכתב כאן בשבועות האחרונים אין צורך שיימחק. הפועל ת"א זכתה – בצדק רב – למעמד שרק קבוצה אחת, זו בצהוב, שמשחקת כדורסל, טעמה ממנו. למשך שלושה חודשים, קבוצת הכדורגל באדום הפכה להיות "הקבוצה של המדינה". קבוצה של מדינה הזקוקה באופן נואש לקבוצת אנשים – אפילו בכדורגלנים מוכנה המדינה להסתפק – שתרים את המוראל הלאומי וכו'. הפועל ת"א, יותר מכל אירוע חדשותי אחר, הייתה היחידה שדחקה את תמונות הפיגועים והרהורי ליבם של שרון וערפאת לכותרות משנה. הקונצנזוס הלאומי, שהיה עד השנה נחלתה של מכבי ת"א בכדורסל בלבד, ננגס על ידי הקבוצה האדומה, אך קרוב לוודאי שבקצב האירועים ובהסתמך על הזיכרון הקצר של יושבי הארץ, חיש מהר גם הפועל ת"א תחמוק למחוזות השכחה.

מבחנה הגדול של הפועל, לא רק במישור הספורטיבי והניהולי, מגיע כעת ויימשך אל תוך השנים הבאות. חובת ההוכחה כי קמפיין מופלא זה לא היה מקרי, מוטלת עליה. אם תצליח לסיים את העונה עם הישג ממשי (תואר) ובשנה הבאה ובזו שלאחריה תצליח לשחזר – ולא באופן סמלי – את הישגיה מהשנה, או אז תכרסם (לחרדת רבים) בטאבו הקרוי "הקבוצה של המדינה". התואר בו החזיקה בהשאלה, יהפוך להיות שלה – אם תרצה בו – במידה שתתמיד בימי חמישי (גם שלישי/רביעי יתקבלו בברכה) דומים גם בשנה הבאה. שהרי עם כל הכבוד לכדורסל הישראלי, הכדורגל הוא נשמת אפו של הציבור הספורטיבי והכוח המניע האמיתי מאחורי לבת הרגשות הישראלית המחכה להתפרץ.