התכנית נכשלה, החולה התאושש

זה היה אחד המשחקים הכי מוזרים של מכבי העונה. משחק שהלך נגד כל הסטטיסטיקות והרוח של מכבי מודל 2002, ועם זאת היה אחד המשחקים היותר טובים והיותר מהנים שלה העונה באירופה. עם האפמן בקושי למחצית, פארקר ביום שחור משחור (6 נק', 3 איבודים ו-5 עבירות), עם 12 החטאות מהקו, ובחלק גדול מהזמן עם צ'ורצ'יץ', הסנטר השלישי שלה על המגרש. אבל דווקא עם כל המינוסים האלה הצליחה מכבי לצאת מהבונקר ההתקפי שלה האופייני לה העונה ולסיים עם 91 נקודות, 13 יותר מהממוצע האירופי שלה העונה ו-18 יותר ממה שהצליחה לייצר בשני המשחקים הראשונים בשלב שמינית הגמר.

אז למה בעצם? מכבי שיחקה בחלק גדול מהזמן עם משהו שדומה להרכב הליגה שלה, זה שמשחק בשלבים מסוימים במשחקי הליגה ועושה את וידוא ההריגה האחרון של היריבות בימי ראשון. ההרכב שהביא את מכבי ליתרון השיא שלה מול אולקר כלל את צ'ורה, בורשטיין, הנפלד, מקדונלד ושלף. הרכב, שמלבד הבאלאנס של נדב, בנוי בעיקר על סקוררים.

רוב התרגילים במכבי בנויים על פארקר והאפמן, וכשהם לא על המגרש לכולם יש את ה"פס" המוחלט לעשות כמעט הכל. היציאה של שניים משלושת השחקנים הכי משמעותיים של דייויד בלאט שברה לו לגמרי את תוכנית המשחק ואת הכיוון שהוא הולך איתו כל השנה. וככה, כשאין תוכנית משחק ולא הכל מוכתב ורשום, גור שלף קולע 2 שלשות (17 נק'), צ'ורה עושה גליצ'ים והופך לאיש האיום של לפני שלוש וארבע שנים, ונדב מחלק אסיסטים כמו שרק הוא יודע. והכי חשוב - כולם על המגרש מחפשים אחד את השני ואת הסל ונהנים מכל רגע. ממש כמו לפני שנה ושנתיים. אז כשהדרך היתה לא פחות חשובה מהתוצאה עצמה.

אז מה צריך להוכיח המשחק הזה עבור מכבי ובלאט? שכדורסל יותר מהכל הוא משחק של הזדמנויות, אלתורים, אינטואיציה של שחקנים, ותחושות על המגרש. לא הכל בנוי סביב התרגילים והמחברות וההכנה הטקטית. מה יותר משכנע מ-91 נקודות בהתקפה וניצחון ב-13 הפרש בטורקיה? בשבוע הבא במוסקבה נראה אם חוזרים לבית הספר ולבונקרים או שממשיכים עם הכדורסל.