על מכבי חיפה, אוהדיה, סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה

דווקא התדהמה בה התקבל ניצחונה – המפתיע – של מכבי קרית גת על מכבי חיפה, הייתה מפתיעה באמת בעיניי. הרי קרו דברים מעולם ותוצאות מרעישות מזו כבר נפלו בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. (אחת מהן 48 שעות קודם לכן) וממילא מכבי חיפה, למרות התבצרותה השקטה בראשות הטבלה חורקת זה זמן ומציגה כדורגל רחוק ממשכנע. אולם לתומי חשבתי כי קהל אוהדי הכדורגל יקבל ניצחון זה בסיפוק, יותר מאשר על עצם התוצאה, על אופן השגתה ומשמעויותיה.

הכדורגל הישראלי, חולה הסובל תדירות ממאפייני מאניה דיפרסיה של התלהמות לעומת דכדוך כבד ו"הישג המאה" לעומת "חרפה חסרת תקדים", צריך שיתברך במשחקים דוגמת זה ששוחק בקרית אליעזר בשבת. בענף הכדורגל אשר יש יותר ויותר מלחשים כי כשרותו מוטלת בספק, מה שפוי ונאות יותר מאשר קבוצת תחתית חסרת יומרות המגיעה למבצרה של האלופה והטוענת לכתר ומפרקת אותה לגורמים, תוך הצגת משחקה הטוב ביותר העונה?

לכאורה, מדובר בתעודת כבוד לכדורגל הישראלי – המסוגל לייצר ליגה שוויונית, בה ההבדלים בין צפון לדרום הטבלה (והארץ) ממילא לא אמורים להיות כה חד משמעיים וגורפים. אולם, בכדורגל הישראלי עסקינן, ומכיוון שכך, מיד ההתגודדות מאחורי ספסל הקבוצה, קריאות ה"תתפטר, תתפטר!" למאמן מוליכת הטבלה (דז'ה וו לימי אלי גוטמן ובית"ר, הלא כן?) וקללות מכוערות לכיוונו של שחקן הבית הכי ירוק של מכבי חיפה – יניב קטן. עולם כמנהגו נוהג בכדורגל הישראלי – שבת אחת אתה מלך ובאחרת אתה בן זונה.

בתוך כל צהלות השמחה והגאווה על הישגה של הפועל ת"א היה אפשר לשמוע, גם אם בין השורות, אמירה רעננה וחדשה שיש עמה תוקף, שעיקרה, "יש כדורגל בישראל. כדורגל מקצועני". נכון, עדיין מדובר בסנונית אדומה אחת, אבל ניתן היה לצפות מהלך הרוח הזה שיתחיל לחלחל אל הכדורגל הישראלי בכללו. איפה? עוד לא הושב קולה של סימה רחמין וכבר הקהל בירוק מבקש לערוף את ראשו של אברהם גרנט, שאשמתו היחידה לצד מקום ראשון בטבלה ואליפות בשנה שעברה, היא משחק כדורגל פחות אטרקטיבי מהסטנדרטים המקובלים על שוכני קרית אליעזר.

אינני בטוח מה הבסיס לסטנדרטים גבוהים אלו (אולי ימי הזוהר של גיורא שפיגל – שם שהיום הוא בבחינת קללה עבור רבים מאוהדי מכבי חיפה), אולם ראוי לאוהדים בירוק שיביטו בטבלה ולא יתעסקו במתן ציונים על סגנון ויופי. המנהג הזה של לבקש "ברזיל בישראל", לא עולה בקנה אחד עם "אליפות בכל מחיר" של יעקב שחר ובכלל, אנחנו הרי שייכים לאירופה. תשאלו את הפועל ת"א.

הקומדיה שבעניין – לצד הטראגיות – היא העובדה כי ניצחון במחזור הקרוב, מול אותה הפועל ת"א, ישתיק את כל קולות המתלהמים והקוראים לפיטורי גרנט וישיבו את הסדר על כנו בבת-גלים, כמו שכבר אמר ראובן עטר בכבודו ובעצמו. איפה הקומדיה, אתם שואלים? היא נעוצה בעניין שאופן הניצחון – אם יושג – במשחק העונה, לא יעניין איש בחיפה. במשחקים מסוג זה זוכרים רק את התוצאה, גם אם היא צירוף של שער עצמי וטעות שופט בדרך אליו. לסתירה הפנימית – שלא לומר הצביעות – הנעוצה ביחס שכזה למאמן ולקבוצתו, איש אינו מיחס חשיבות. די לו לגרנט להשיג ניצחון חשוב אחד במשחק גורלי אחד כדי להשיב את החיוך לפני המדוכאים וחפויי הראש בירוק. את הסגנון וההשראה הם ידרשו (בקללות) במשחק מול עירוני ראשל"צ. אולי כדאי לקרוא לילד בשמו – סכיזופרניה?

1. יניב קטן – התקרית בין יניב קטן לאוהדי מכבי חיפה ביום שבת היא מכוערת ומבישה לשני הצדדים, אבל נדמה לי שיפה יעשה קטן אם ידרוש משחר לבטל את הסיכום בע"פ לארבע העונות הבאות וייצא להתאוורר במועדון אחר. לפעמים מכירים בערכו של מישהו רק כשהוא חסר. כפיות טובה? לא אני אמרתי.

2. אלי אוחנה – בשקט, בשקט – שלא כסגנונו – אלי אוחנה עושה את הקאמבק שלו לשוק המאמנים המובילים בישראל. נכון, בסך הכל (אם אכן ישיג זאת) עליה לליגת העל. אבל במושגים של אלי אוחנה ותקשורת הספורט, מדובר במינימום אליפות. גם אם מדובר בזאת של הליגה השניה. ובכלל, בסגנות שלה. היכונו לשיבת האוחנה.