כבר חודשים רבים, אולי אפילו יותר, שלא הייתה התרגשות כזו לקראת משחק של ארסנל כמו היום. אמנם זה בסך הכל משחק גביע מול קבוצה עם עבר מפואר והווה בצ'מפיונשיפ, אבל ההתרגשות הגדולה בכלל לא קשורה בזהות היריבה או חשיבות המשחק, אלא אך ורק בחזרתו של תיירי הנרי לארסנל. גדול שחקני המועדון בכל הזמנים והאיש שכבש 226 שערים ב-369 הופעות, רובם באצטדיון הייבורי הישן והטוב, שוב איתנו. אין דבר יותר מרגש מזה.
כאוהד ארסנל מגיל צעיר, תיירי הנרי הוא ככל הנראה הספורטאי הכי אהוב עלי אי פעם. כי בילדותי ונעורי, תיירי הנרי היה ארסנל וארסנל הייתה תיירי הנרי. כל הצלחה, והיו הרבה כאלה, הייתה שלו ואחר כך של כל השאר, כל כישלון, והיו גם הרבה כאלה, היה קודם כל של האחרים כולל ארסן ונגר, שעשה מהחלוץ הצרפתי הכושל של יובנטוס את אחד השחקנים הטובים בעולם. הנרי היה הפנים, הידיים, הרגליים והגוף כולו של עונת ה-invicibles וארסנל הבלתי מנוצחת של 2003/4 והיה זה שלקח את הקבוצה לגמר ליגת האלופות ולהפסד לברצלונה ב-2006 ולניצחונות ענקיים על מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם השנואות כל כך באותם ימים זוהרים מבחינת התותחנים בתחילת שנות ה-2000.
זה אולי לא פופולארי בימים האלה, אבל תיירי הנרי היה שחקן גדול יותר ממה שליאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו יהיו אי פעם. לא בגלל התארים, כי שניהם זכו ויזכו בהרבה יותר כאלה מאשר TT אי פעם זכה, אפילו לא מבחינת הכדורגל כי סביר להניח ששניהם וכל אחד לחוד הוא שחקן כדורגל יותר טוב ואפילו בהפרש מכובד מאוד מאשר מספר 14 האגדי (שעכשיו ילבש את החולצה מספר 12). אבל להנרי היה דבר אחד שלא יהיה לשניהם אף פעם: סגנון. בימיו הגדולים, היה הצרפתי השחקן הכי אלגנטי שאי פעם דרך על מגרש הכדורגל. אם זה בתנועה שלו עם רגלי האיילה הארוכות, אם זה במסירות ובבעיטות מרחוק ובאינטליגנצית המשחק, אבל בעיקר במהלך הקבוע של פריצה מאגף שמאל עם רגל ימין ופס קטן לפינה הרחוקה.
זה היה מהלך שגילם את כל האסתטיקה שיכולה להיות בכדורגל, כשלפעמים היה נדמה שעל אף שכל שוער יודע בדיוק מה הנרי הולך לעשות אין לו שום סיכוי למנוע מהכדור לחדור לרשת. גם לשחקני ההגנה אין שום סיכוי לעצור אותו. למעשה, אם תיקחו לכם 14 דקות ותצפו בקליפ של 226 השערים של הנרי בארסנל, תראו שעל כולם מוטבע הסגנון התיירי הנרי הזה. לא באמת צריך לראות את הפנים או המספר של השחקן כדי לדעת שזה הגאון הצרפתי הזה. או כמו שהגדיר לא מזמן ג'יימי רדנאפ באחד מטורי הפרשנות שלו: "כששיחקתי נגדו (הנרי - ר.פ.), הוא היה כמו שום דבר אחר שהכרתי או ידעתי לפני כן".
בגלל כל אלה חזרתו של תיירי הנרי לארסנל, גם אם זה לחודשיים בלבד, הייתה אחת החדשות הכי מרגשות ששמעתי בשנים האחרונות. אם הצבת הפסל שלו מחוץ לאצטדיון האמירויות גרמה לו להזיל דמעה, אין אוהד ארסנל שהחזרה של הנרי לקבוצה לא גרמה לו להזיל דמעה. זו מורשת ורגשות שאפילו מעבר לברצלונה ונגיעת יד מכוערת ואנטי ספורטיבית לא יכולים לטשטש ל-king henry.
הגימיק תמיד יותר נוח
אויבו של כל אוהד אמוציונלי הוא כמובן הצד הרציונלי וכאן יש עם הנרי בעיה גדולה. קודם כל, קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בגימיק. הנרי בן 34, שמנמן ואתלטי הרבה פחות מבעבר ונמצא הרבה מעבר לשיא. לא ברור למה קבוצה שמתיימרת לרוץ על כל התארים מצרפת שחקן כזה. הרבה יותר לגיטימי והגיוני היה לחזק ולגוון את הקישור הדליל עם כוכב צעיר בהרבה כמו לוקאס פודולסקי, אדן הזארד, מריו גצה או מרווין מרטאן מאשר לחכות לניסים משחקן שמאז 2010 משחק soccer.
זו בדיוק הבעיה. מועדון שלא יכול להציע למיליוני אוהדיו ברחבי העולם שום אטרקציה מקצועית, בוחר בגימיקים נוחים ומלאי יחסי ציבור. קבוצה שרק בעונה שעברה ראתה במקום השני בפרמיירליג, בו בילתה ברוב שלבי העונה, כישלון מהדהד וסימן ללוזריות ומצהירה היום שתחגוג את המקום הרביעי, הוא מועדון בבעיה. ואין דבר שיותר נוח למועדון כזה מאשר למצוא את הפתרון הקל, שיגרום לכל אוהד להזיל דמעה מהתרגשות. כאילו קברניטי המועדון, ובראשם ארסן ונגר אומרים לנו האוהדים: "לבכות משמחה והתרגשות של זכייה בתארים כבר לא תבכו, אז הנה זרקנו לכם עצם".
גם העצם הזו היא לחודשיים, כביכול על מנת להחליף את ז'רביניו (האיש שתמיד יהיה במקום הנכון בזמן הנכון ויעשה את הדבר הלא נכון) ומרואן שמאק (שנשכח מעין על ידי ונגר). מה יקרה אם החודשיים יהיו מוצלחים? ניפרד כידידים וארסנל תמשיך להעביר את הזמן עד סוף העונה כדי לנסות לשמור על איזה שהוא צביון של מועדון?
רק שלא יהרוס את המורשת
שר החינוך לשעבר יוסי שריד תמיד דיבר על הרגע הזה בו הבין שאין לו מה לחפש בכנסת ישראל. "הייתי אומלל והרגשתי זר", אמר תמיד, "כשנכנסתי לכנסת היו שם אנשים כמו מנחם בגין, יצחק בן אהרון ומי לא. פתאום הייתי מוקף בגמליאלי, שלומיאלי וירחמיאלי. כל מיני טיפוסים שלא ידעתי מה לי ולהם. כמו שאמי הייתה אומרת: 'אלה לא חברים בשבילך'".
ככה גם במקרה של הנרי. הצרפתי, ששיחק בארסנל וזכה איתה בתארים לצד שחקני על כמו דניס ברגקאמפ, טוני אדאמס, מרטין קיאון, מארק אוברמרס, פטריק ויירה, אשלי קול, עמנואל פטי, דייויד סימן, לי דיקסון, רובר פירס, סילבן וילטורד ועוד רבים וטובים, מצא את עצמו באימוני הקבוצה לצד פרצופים שונים לגמרי. הוא בקרוב יחליף מסירות עם אנדריי ארשבין שעושה טובה שהוא בכלל נושם, תיאו וולקוט, שהולך ומאבד כיוון וארון ראמזי המוכשר אך לא יותר מזה כרגע. הוא ינסה לשמור על יתרון עם הגנה שכוללת את פר מרטסאקר, שעדיין לא מצליח להתאקלם באופן מלא בליגה, ובשמות אלמוניים לחלוטין כמו פרנסיס קוקלין שנאלצים למלא תפקיד זר להם בגלל סגל קצר ולא איכותי, שגורם לכולם לחכות שמגן שמאלי שעוד לא רשם משחק אחד טוב בקריירה - קיירן גיבס - יחזור לשחק.
עם סגל בינוני כל כך, הרכב שכולל שני שחקנים וחצי שהיו משתלבים בקבוצות הגדולות של הנרי בארסנל (אלכס סונג, רובין ואן פרסי וחצי מיקל ארטטה) ומאמן עקשן מדי, שאיבד את כל הטאץ' המוכר בכל הנוגע לרכש ונעשה מומחה בהנמכת ציפיות ובחגיגות אחרי 0:1, אפילו גאון הכדורגל הכי גדול בעולם לא יכול לעשות יותר מדי. אולי ארסנל תרשום איזה רצף משחקים משכנע, כמו שעשתה לאחרונה, אולי אפילו תצליח לנצח בטעות את מנצ'סטר יונייטד בקרוב ולגמול לה במקצת על ה-2:8, אבל בסופו של דבר המועדון והקבוצה במתכונתם הנוכחיים הולכים להתבוסס עמוק בתוך הבינוניות, שנעה על הציר שבין ניצחון 0:1 על ק.פ.ר להפסד 2:1 לפולהאם. את זה אפילו הנרי לא יצליח לשנות. נותר רק לקוות שלא יכתים לעצמו את המורשת.
כדורגל אנגלי בוואלה! ספורט
