פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא חשבתי שרובי התקשר כדי להיפרד לתמיד

        יחסי העיתונאי איציק גולדשטיין עם רובי שפירא ידעו עליות וירידות. לאחר חודשים של נתק, התקשר לפתע בעלי הפועל חיפה. לאף אחד לא היה מושג שזה יהיה הלילה האחרון בחייו

        גם כשאני כותב את השורות האלה, עשר שנים אחרי, עדיין רודפת אותי המחשבה מה היה קורה אילו. מה היה קורה לו הייתי נמנע מחשיפת העובדה שכרטיסי השחקן של הפועל חיפה משועבדים לחברת דיג הולנדית, ולמעשה הקבוצה כבר לא שייכת לרובי שפירא. יכול מאוד להיות שלו ידעתי אז שהפרסום יביא לטרגדיה הנוראית של האיש היקר הזה, יותר מהגיוני שלא הייתי מפרסם את אותה ידיעה.

        אני זוכר עדיין את הפעם הראשונה שקיבלתי את המידע על אותה חברה הולנדית. זה היה חודשים לפני הפרסום עצמו. הגעתי עם זה למערכת "ידיעות אחרונות" שבה עבדתי אז, ואנשים שם הסתכלו עליי כמעין סוג של בדיחה. אף אחד לא רצה להאמין בזמנו שאיש עשיר כמו רובי שפירא, שלקח קבוצה ענייה, הפך אותה בחזרה לאימפריה שהייתה בשנות ה-60 וה-70 וזכה באליפות היסטורית, נקלע לחובות עצומים ואין לו דרך להחזיק את הפועל חיפה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את זה בעיניים שלו. זה היה במשחק באמסטרדם בשלב המוקדמות של ליגת האלופות. אף אחד לא הבין למה הוא לא שמח על הניצחון ההיסטורי שם, כולם הסתובבו בתחושה שמשהו עובר עליו, אבל לצערי, רק אני ידעתי את האמת. עברו עוד מספר חודשים עד שאותו מידע הפך למסמך רשמי. אני עדיין זוכר כמה פעמים ניסינו לבדוק אם אכן אותו נייר שהיה לי ביד הוא אמיתי או מזויף. אחרי שהתברר לנו שהמסמך אכן מקורי, החלטנו לפרסם אותו. הדבר הכי עצוב, אולי, שקרה אחר כך הוא שלרובי לא היה את האומץ להודות באמת בכך. במקום לקבל את רוע הגזרה, הוא בחר להגיב במילים: "מצבי הכלכלי אף פעם לא היה טוב יותר".

        רובי אף פעם לא כעס עליי על הפרסום. הוא ידע לכבד את העובדה שאני עיתונאי ושזוהי פרנסתי. מספר חודשים מאוחר יותר פרסמתי שהמשכורות שקיבלו שחקני הפועל חיפה חזרו, ואז כבר היו גורמים שהיו מקורבים לרובי שמנעו ממנו להיות איתי בקשר.

        בכל זאת, הוזמנתי על ידי דרור מרשלקוביץ, דובר הקבוצה בזמנו, שהבהיר לי שרובי מעוניין לפגוש אותי לשיחה בארבע עיניים. כמובן שלא היססתי לרגע וכשהגעתי לשם ראיתי את אותו אדם שהיה שבר כלי. אני לא רוצה להיכנס לדברים אשר סיפר בשלוש שעות שישבנו שם, אבל משפט אחד שלו נחקק בזכרוני: "חבל שבזמנו לא הייתי יותר חכם וניצלתי את הפרסום כדי לעזוב את הקבוצה. יכול להיות שהמצב שלי היום היה הרבה יותר טוב".

        מספר חודשים אחר כך רובי חזר לניגריה וחשבנו שהוא מצליח להציל את נכסיו המשועבדים. הוא לא דיבר אתי במשך חודשים עד לאותו לילה שבו הוא התקשר אליי, יום אחד לפני ההתאבדות. זו הייתה שיחה מוזרה, קצרה ולקונית מאוד. כשסיימתי אותה, ידעתי שקרה משהו. לא עלה בדעתי שהוא ישים קץ לחייו, חשבתי שהוא התקשר אליי להיפרד כי הוא מסיים את דרכו בכדורגל. לא תיארתי לעצמי שהוא התקשר כדי להיפרד לגמרי. הרבה שעות של מחשבות היו לי על אותה שיחה והרבה פעמים שבהן הצטערתי שפרסמתי את אשר פרסמתי. נחמה אחת נותרה לי: אני יודע שרובי היה איש של אמת.