השבוע רשמתי עוד הפסד בליגות הפנטזי שלי. יש לי שתיים והפסדתי בשתיהן. האמת, זה לא ממש הזיז לי. בניגוד לשנים קודמות, השנה פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להשקיע יותר מהמינימום בפנטזי בימי ראשון אחר הצהריים הייתי מרים לי שחקן או שניים, כדי לא לעלות עם הרכב חסר, ובזה הייתי מסתפק. אולי זה העומס בעבודה, אבל גם הפציעה של ג'מאל צ'ארלס, שגמר לי את העונה בליגה אחת וכריס ג'ונסון, שגומר לי את העונה כל שבוע מחדש בליגה השנייה (כולל השבוע, דרך אגב, כשמרוב תסכול ספסלתי אותו והוא בתגובה הביא 190 יארד), שמוציאים לי את החשק מלהשקיע בקבוצה שלי יותר ממה שצריך.
ועדיין, בצורה מפתיעה, כל מה שאני זקוק לו, זה ניצחון בשבוע הבא (ויש סיכוי טוב שגם עם הפסד זה יקרה) כדי להעפיל לפלייאוף, דווקא בליגה שבה הבחירה הראשונה שלי (ג'מאל צ'ארלס, כאמור) גמר את העונה מהר מאוד וגם שאר הבחירות פיליפ ריוורס, למשל, לא ממש הגיעו לעונה. כל זה הביא אותי לחשוב, איך קבוצה בלי רצים נורמליים (אני פותח עם מייקל בוש ומאריון בארבר, אלוהים ישמור), מצליחה לתת תחרות בליגה? התשובה שלי היתה כמובן פשוטה. רצים לא חשובים היום כמו שהיו פעם. מכיוון שבשבועות האחרונים כל מה שאני עושה בעבודה זה ניתוחים ואנליזות סטטיסטיות, ישר רצתי לדפי הסטטיסטיקה כדי לגבות את הטענה הזאת ואכן, השנה רואים ירידה בכל מדדי הריצה: פחות ניסיונות, פחות יארדים (השנה אין אפילו רץ אחד עם יותר מ-100 יארד למשחק, למשל), אבל קשה לומר שמדובר בהבדלים עצומים.
הבלוג של אריאל גרייזס
אני לא אחד שייתן למספרים לבלבל אותו, התחושה שלי היא שמשהו השנה השתנה בצורה ממשית. אף אחד לא ייתווכח עם העובדה, שהליגה הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר מכוונת למסירה. רק בתור דוגמא, השנה יש לנו שני שחקנים (בריס ובריידי, ואף אחד מהם הוא אפילו לא הקוורטרבק הטוב בליגה), שנמצאים בקצב לשבור את שיא היארדים של דן מארינו, שיא שמחזיק מעמד יותר מ-25 שנה. ההרגשה שלי היא, שעד העונה ריצה היתה חלק אינטגרלי ממשחק ההתקפה, ואילו היום היא פשוט משהו נספח, סוג של כורח. קצת כדי לגבות את מה שאני מדבר עליו, הרצים שמצטיינים בליגה היום הם דווקא אלו שטובים גם כתופסי כדורים: לשון מקוי, מאט פורטה, מוריס ג'ונס דרו. יש שני רצים בלבד בליגה (אריאן פוסטר וג'ונס דרו) שמקבלים יותר מ-20 ניסיונות ריצה למשחק, בעוד קונספציית הריצה בועידה תופסת נפח גדול יותר ויותר. לעומת זאת, הקונספט של רצים "גדולים", כאלו שסוחבים על הגב שלהם קבוצה, הולך ונעלם. אדריאן פיטרסון עדיין מצוין (כשהוא בריא), אבל בשום שלב לא ראינו את הווייקינגס בונים את שיטת ההתקפה שלהם סביבו, כמו שקבוצות אחרות בונות סביב השחקן המוביל שלהם אם הוא קוורטרבק, או כמו שפעם היו בונים מסביב לרץ אחורי. כריס ג'ונסון קיבל חוזה עצום, אבל טנסי אפילו לא ניסתה להכניס אותו לעניינים במרבית העונה. לאוקלנד אולי היה את צמד הרצים הטוב בליגה (מקפאדן את בוש) ועדיין, הם מכרו את אמא שלהם כדי להביא קוורטרבק מפוקפק, בדמותו של קארסון פאלמר.
אבל אולי הדוגמא הכי טובה לשינוי שהליגה עברה השנה היא ניו יורק ג'איינטס. כל מי שהכיר את הג'איינטס של השנים האחרונות, הכיר קבוצה שמריצה את הכדור המון ומנצלת את הריצה כדי לבנות את מהלך המסירה הארוך. איפה נמצאים הג'איינטס השנה? מקום אחרון בליגה בריצה, לא פחות, עם 80 יארד מסכנים למשחק. וזה לא שהם ניסו יותר מדי. רק מקום 22 בליגה, עם 25 ניסיונות ריצה למשחק לעומת יותר מ-36 ניסיונות מסירה, שם הם במקום השמיני בליגה. כמו קבוצות רבות אחרות, גם הג'איינטס התמכרו למשחק המסירה, במיוחד עם השיפור ביכולת של איליי מאנינג, וזנחו כמעט לחלוטין את הריצה והם משלמים על זה כל שבוע. ההגנה שלהם, שאולי נחלשה מאז הזכיה בסופרבול, אבל עדיין מכילה מספיק שחקנים איכותיים, נמצאת הרבה הרבה יותר זמן על המגרש מהזמן הרצוי ולכן מתעייפת, בעוד ההתקפה היריבה (בטח אם היא איכותית, כמו זו של גרין ביי, שהם יפגשו השבוע) זוכה להרבה יותר זמן משחק והזדמנויות לשים נקודות. אלא אם יש לך התקפה עילאית (סטייל אותם גרין ביי או ניו אורלינס למשל), מדובר בלא פחות ממתכון לצרות.
- אותו דבר נכון גם לגבי הקבוצה השניה מניו יורק, דרך אגב.
- כמעט שכחתי שהיו משחקים ביום חמישי. בצורה מעט מפתיעה, השבוע היה הפעם הראשונה בה ראיתי את הניינרס משחקים העונה. הייתם מצפים שאני ארד פה על הניינרס בכל זאת, הם חטפו בראש מבולטימור, כולל כמה מאות סאקים על אלכס סמית' (ברצינות, זה היה נראה כאילו הוא מסיים כל מהלך על הדשא), אבל אני מוכרח לומר שדווקא התרשמתי. התרשמתי מהבגרות של סמית', שלא נתן ללחץ הבלתי פוסק להגיע אליו ולגרום לו לעשות טעויות בלתי מחויבויות. התרשמתי מההגנה, שעמדה בפרץ כל המשחק והשאירה לקבוצה סיכוי לנצח והתרשמתי מהיכולת המנטלית של הקבוצה, שלא נשברה בשום שלב. אז כן, זאת אולי לא הקבוצה הכי מוכשרת בעולם, אבל כישרון רחוק מלהיות הכל בחיים (תשאלו את טים טיבו!).
- אם מדברים על יום חמישי, אני מצטער שאני חוזר למשהו שכבר כתבתי בשבוע שעבר, אבל ארון רוג'רס, אלוהים ישמור! האיש עם רייטינג של 127, הבא בתור, טום בריידי, עם רייטינג לא רע אמנם, של 105, אבל הוא אפילו לא קרוב. 22 נקודות הבדל בין הראשון לשני, עד כדי כך רוג'רס טוב העונה, אבל אפילו המספרים לא מראים עד כמה הוא גדול על שאר הליגה בשלב הזה. צריך לראות אותו בלייב כדי להבין כמה הוא טוב.
- אחרי המשחק מול האיגלס השבוע, ראינו את ביל בליצ'יק במסיבת העיתונאים עושה משהו שהוא לא נוהג לעשות בדרך כלל ומשבח את הקבוצה שלו. אנחנו מכירים בליצ'יק חמוץ פנים, מקסימום הפרצוף הלאקוני כשהוא מנצח, אבל בליצ'יק שאומר מילים טובות על השחקנים שלו? משהו פה מוזר ואני חושב שאני יודע מה זה. הפטס של השנה שונים במידה מסוימת מהפטס של שנים קודמות. הם לאו דווקא יותר טובים, אבל הם כן יותר קשוחים. גם במשחקי ההפסד שלהם השנה (למעט אולי זה מול הבילס) לא ראינו את הקבוצה הזאת מוותרת בשום שלב. הם חזרו מול הג'איינטס, ניסו לחזור מול פיטסבורג והצליחו לעשות קאמבקים יפים במספר ניצחונות אחרים. גם פיגור מוקדם מול האיגלס השבוע לא הוציא אותם מתוכנית המשחק ולא שינה כלום. הם פשוט ביצעו את מה שהם יודעים ולא נכנסו לפאניקה. זאת אולי לא קבוצה טובה במיוחד (בעיקר, כידוע, בצד ההגנתי של הכדור), אבל יש להם משהו שמזכיר את הקבוצות ההן של בליצ'יק. אוסף של שחקנים לא מוכרים, שמצליח להתעלות על עצמו בהרבה מאוד רגעים. אל תופתעו אם הם יעשו יותר ממה שאנחנו מצפים מהם כרגע. בדרך כלל בליצ'יק יודע לשפוט יפה מאוד את הקבוצה שלו.
- עוד התנצלות אחת ודי. אני מצטער ומתנצל. כל הירידות על טים טיבו לא היו במקום. הוא באמת רק מנצח משחקים. איך הוא עושה את זה? נותן את הכדור לוויליס מגאהי.
- ברצינות עכשיו, הטיבומאניה הגיעה לשיאה אחרי הניצחון על סן דייגו, למרות שטיבו לא עשה כמעט כלום כדי לנצח את המשחק. אם לא טמטום חסר תקדים מצידם של הצ'ארג'רס (למשל, שלושה מהלכים רצופים של ריצה דרך האמצע, כשהם בעמדה מאוד גבולית לשער שדה בהארכה), אין מצב שדנבר יורדים מנצחים מהמשחק הזה. עדיין, טיבו מקבל את מרבית הקרדיט על הניצחון הזה, שהושג בעיקר על ידי הגנת ברזל, שצריכה לקבל הרבה יותר תשומת לב. ובכל זאת, מגיע לטיבו קרדיט מסוים. ההייפ העצום סביבו גורם לשחקנים שאיתו בקבוצה להאמין יותר בעצמם, להשתדל יותר. תגידו שהם שחקנים מקצוענים ואמורים לתת את המקסימום על המגרש בכל שבוע, אבל זה לא עובד ככה. גם שחקנים הם בני אדם ולטיבו יש בהחלט מה שנראה כהשפעה חיובית על הקבוצה. מצד שני, צריך גם לזכור (וכתבתי את זה בעבר על אנשים אחרים, ג'וש מקדניאלס, לדוגמא), שהשפעה מנטלית היא בסופו של דבר קצרת טווח בלבד ואין תחליף לכשרון. מצד שני, כמו שכתבתי כבר קודם, כשרון זה לא הכל בחיים.
- ואיזה כיף לראות את ג'ייק דלהום חוזר לליגה. באמת, חבר, התגעגענו.
פוטבול בוואלה! ספורט