ב-12 בינואר 2003 התייצבה סן פרנסיסקו פורטי ניינרס למשחק פלייאוף בחוץ מול טמפה ביי, שהחזיקה באותה עונה בהגנה הטובה בליגה. לניינרס המנוסים הייתה זו השנה ה-18 מתוך 22 השנים החולפות בה הופיעה הקבוצה בפלייאוף ואחרי קאמבק ענק מול ניו יורק ג'איינטס בסיבוב הקודם, קיוו בקבוצה מהמפרץ להשיג עוד ניצחון, שיקרב אותם צעד נוסף להשבת תואר האליפות לאחר שמונה עונות.
מהרגע הראשון הכל הלך הפוך לקבוצה של המאמן סטיב מריוצ'י. טמפה ביי עלתה ליתרון 0:7 מהיר, סן פרנסיסקו רק הצליחה לצמק וברבע השני הגיעה הקריסה הגדולה. הבאקנירס הוסיפו עוד 21 נקודות למאזנם ועצרו לחלוטין את הקוורטרבק של סן פרנסיסקו, ג'ף גארסיה, שמסר ל-13 יארדים בלבד ברבע זה. 50 שניות למחצית, הניינרס קיבלו את הכדור והצליחו במהרה להתקדם עד לקו ה-40 יארד שלהם. קבוצה איכותית כמוהם יכולה הייתה להנדס כמה מהלכים טובים בזמן שנותר ואולי אף להקטין מעט את הפיגור לקראת ההפסקה, אלא שמריוצ'י בחר לוותר על הכדור האחרון ולקחת את שחקניו לחדר ההלבשה.
טרל אואנס, התופס המוכשר והמוביל של הקבוצה, כל כך התרגז על ההחלטה של מאמנו, עד שהוא צרח מספר קללות ואף חבט בזעם על הקסדה שלו, תוך שהוא יורד מהמגרש. אולי גם הוא ידע, או לפחות הרגיש, איך באותו רגע משהו נסדק באירגון הענק שנקרא סן פרנסיסקו פורטי ניינרס. אותה קבוצה שהטילה את אימתה על עולם הפוטבול במשך שני עשורים, לא הצליחה להשתלב במילניום החדש והפכה מהווינרית הכי גדולה לאחת הקבוצות העלובות בליגה. מאז אותו משחק, בו אגב הפסידו הניינרס 31:6 (ומריוצ'י פוטר כעבור שלושה ימים), לא שבה סן פרנסיסקו לחוות את טעמו של משחק פלייאוף בליגת ה-NFL. מאז, וכנראה עד היום.
הלילה, בשעה 23:05 שעון ישראל, תעלה סן פרנסיסקו למשחק ביתי קל על הנייר מול אריזונה, כשהיא יודעת שניצחון שלה, שיהיה השמיני ברציפות, בתוספת ניצחון של סנט לואיס מול סיאטל, ישלח אותה להופעת פלייאוף ראשונה מאז אותו ערב אומלל לפני כתשע שנים. ברגע זה, מחזיקים הניינרס במאזן 1:8 שכולל רצף ניצחונות מדהים, האחרון שבהם על אותם ג'איינטס הזכורים להם לטובה כל כך. אם אתם תוהים מתי הייתה העונה האחרונה בה סן פרנסיסקו סיימה עונה עם יותר משמונה ניצחונות, התשובה תהיה כמובן עונת הפלייאוף האחרונה, 2002/03.
אם כן, איך למעשה סן פרנסיסקו הגיעה למצב הזה ומדוע היא מהווה כרגע את הסיפור הגדול של עונת ה-NFL הנוכחית, אשר נכנסת אל חלקה השני והמכריע? כנראה שגם הישראלים הפחות מצויים בפוטבול, אשר חיו בראשית שנות ה-80, שמעו את השמות ג'ו מונטנה, ג'רי רייס ואפילו ביל וולש. האחרון הוא המאמן האגדי של הניינרס, שהגיע בראשית עונת 1979 לקבוצה מרוסקת שסיימה את העונה החולפת במאזן 14:2. מונטנה נבחר בדראפט של 79' ויחד השניים החלו במסעם המדהים שכעבור שלוש עונות בלבד כבר הסתיים באליפות. שלוש שנים נוספות חלפו וטבעת שנייה כבר נחה על אצבעותיהם של השניים, ששינו לחלוטין את תפיסת ההתקפה בליגה עם "התקפת החוף המערבי". סגנון התקפה זה כלל הסתמכות רבה על משחק המסירות המרגש והסקסי ולא על משחק הריצה, הקשה יותר לצפייה לאוהד הניטראלי. גם בישראל צצו עוד ועוד אוהדי סן פרנסיסקו, אשר שומרים אמונים לקבוצה עד היום וחוגגים את עלייתה המחודשת. רייס, שנחשב לגדול התופסים בהיסטוריה, הצטרף ב-85' ויחד איתו נסללה הדרך לשתי אליפויות נוספות. בהמשך הדרך, למרות שוולש ומונטנה עזבו, הניינרס הצליחו לזכות באליפות חמישית ב-14 עונות, תוך הפגנת דומיננטיות מדהימה מול שאר הליגה, אלא שאז כאמור, הגיעה תקופת היובש לסן פרנסיסקו.
על מנת שלא להלאות אתכם בשלל הטעויות שנעשו בקבוצה בעשור וחצי האחרונים, נציג לכם רק את ההיי לייט המרכזי. שני קוורטרבקים צעירים התמודדו על הבחירה הראשונה בדראפט של אפריל 2005. לאחד קראו אלכס סמית' ולשני ארון רוג'רס. הניינרס בדיוק סיימו עוד עונת 14:2 מחפירה והקריסה הייתה בשלבים מתקדמים, כשהמאמן החדש מייק נולאן בחר ללכת על סמית', בוגר אוניברסיטת יוטה, בבחירה הראשונה והשאיר את רוג'רס להיבחר רק במקום ה-24 על ידי גרין ביי כגיבוי ויורש לברט פארב, אחד מגדולי הקוורטרבקים בהיסטוריה. מבלי להיכנס לספקולציות של "מה היה קורה אילו?", רק נספר שרוג'רס המתין שלוש שנים על הספסל, תפס את מקומו בהרכב והצעיד את גרין ביי לאליפות בעונה שעברה, תוך שהוא הופך לשחקן הטוב בליגה כיום. סמית' לעומתו, לא התאקלם מהרגע הראשון, הושלך מההרכב והוחזר אליו אינספור פעמים בשבע העונות שלו בליגה, כשרק העונה נדמה שהוא מתחיל להסתגל למקומו ולתפקידו. כפי שציינו, זה רק קצה הקרחון שמסביר מדוע הניינרס החזיקו בשמונה העונות האחרונות במאזן 82:46 וללא הופעת פלייאוף, למרות שהם משחקים באחד הבתים החלשים בליגה. טעויות נוספות כללו הנהלה הזויה לעיתים ומינוי מאמנים לא מתאימים בזה אחר זה.
השנה הכל השתנה וכמו שאומרים "השינוי מתחיל בראש", תרתי משמע. ג'ים הארבו, אחיו של ג'ון מאמן בולטימור רייבנס, נבחר לתפקיד המאמן הראשי אחרי ארבע עונות בהן אימן בהצלחה את מכללת סטנפורד. הארבו הוא קוורטרבק עבר, שממוקם 54 בטבלת היארדים בכל הזמנים ו-88 בטבלת המסירות לטאצ'דאון. הקריירה שלו בליגה נמשכה 14 עונות ואת האופי הקשוח שהיה לו בתור שחקן הוא הביא לקבוצה החדשה שלו. בנוסף ובניגוד למאמנים הקודמים של סן פרנסיסקו שכשלו בזה אחר זה, הארבו החליט להתאים את שיטת המשחק לשחקניו ובעיקר לסמית' ולמגבלות שלו.
הקוורטרבק זורק העונה שש זריקות פחות בממוצע למשחק מאשר בשתי העונות הקודמות. חוסר התלות המוחלטת בו מאפשרת לו לברור טוב יותר את ניסיונות המסירה שלו וכך הוא מחזיק ב-64 אחוזי השלמה, הנתון הטוב בקריירה שלו. סמית' גם נחטף רק שלוש פעמים עד כה, גם זה כמובן, הכי טוב שהיה לו. למעשה סמית' לא ממש מנצח משחקים לסן פרנסיסקו, אבל הוא גם לא מפסיד אותם במו ידיו, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. מי שמוליך את ההתקפה היחסית דלה של הניינרס, שמשיגה רק 310 יארד למשחק (מקום 26 מתוך 32 בליגה) הוא הרץ האחורי פרנק גור. השחקן המנוסה, שהגיע באותו דראפט יחד עם סמית', חווה נפילה ופציעה בעונה שעברה, אולם שב לאיתנו והוא משיג 87 יארד בריצה בכל משחק, מקום עשירי מבין רצי הליגה.
החלק השני, והבולט יותר בו חל השיפור, הוא ההגנה. אם בשנה שעברה הניינרס ספגו כ-21 נקודות בממוצע למשחק, העונה המספר הזה ירד ל-15. בסן פרנסיסקו ניצלו את השנים הרעות כדי לבנות את ההגנה דרך בחירות דראפט גבוהות או נכונות וכעת הכל מתחיל להשתלם. כך למשל הליינבקר, שחקן חוליית ההגנה המרכזית, אלדון סמית', שנבחר במקום השביעי בדראפט האחרון ומפגין יכולת מרשימה ביותר כולל שתי זכיות רצופות בתואר רוקי השבוע בליגה. את ההגנה מובילים פטריק וויליס ונבורו בואומן, שגם שניהם נבחרו בדראפט וג'סטין סמית' המנוסה, שהגיע אחרי שנים ארוכות בסינסינטי והיה אחראי למהלך שהבטיח את הניצחון מול הג'איינטס בשבוע שעבר.
ועכשיו לשאלת השאלות- מה הלאה? בהנחה ששום דבר כבר לא יזיז את הניינרס מהפלייאוף, הם צריכים לנצל את השבועות שנותרו להם עד לסיום העונה ואת לוח המשחקים הפשוט למדי המצפה להם, כדי להתחיל להתוכנן ליריבות האפשריות בפלייאוף. לאף אחד בסן פרנסיסקו עדיין לא עוברות בראש מחשבות על אליפות והארבו יודע שהוא וקבוצתו עדיין בגדר נעלם מסוים. האידיליה עלולה להתפרק בכל רגע, עם כל הפסד כואב. לפני העונה רבים ציפו שהניינרס לא יתאמצו במיוחד, מתוך תקווה "להשיג" את המאזן הגרוע בליגה ולבחור עוד קוורטרבק בבחירה הראשונה בדראפט, את אנדרו לאק, התקווה הכי גדולה במכללות מזה שנים, שיכול היה להתאחד עם הארבו, מאמנו בסטנפורד בשנתיים החולפות. זה כמובן כבר לא יקרה, כך שבסן פרנסיסקו צריכים להתחיל לתכנן את השנים הבאות ולחשוב איך אפשר להמשיך ולמקסם את היכולות של כל אחד משחקני הסגל כפי שעשו בחצי הראשון של העונה הזו. בינתיים, עד שהמחשבות על העונה הבאה יהפכו לריאליות יותר, יש לאנשי ואוהדי הקבוצה מהמפרץ רק בקשה אחת- אל תעירו אותם מהחלום, מבחינתם, הקבוצה הגדולה ביותר בליגה שבה למקומה הטבעי.
פוטבול בוואלה! ספורט
