את האמת, אצן גדול אני לא. אבל רץ, מדי פעם, בעיקר כדי לשמור על הכושר. אתם יודעים איך זה, כמו כל דבר בחיים, גם זה בא בתקופות. בקיץ, מן הסתם, הרבה יותר קל להקפיד על משמעת ספורטיבית אבל איך שמגיע החורף כל מה שבא לך זה להתכרבל בפוך. נו מילא, לפחות יש במה לתרץ. עוד לפני כמה חודשים כבר, כשחבר טוב והפרטנר שלי לריצות רשם אותו ואותי למירוץ, שאלתי אותו בשביל מה אני צריך את זה. "מה, לא מספיק לרוץ שישה-שבעה קילומטר", שאלתי. "סמוך עלי", הוא אמר, "אתה הולך לחוות חוויה של פעם בחיים". הוא לא יודע כמה שהוא צדק.
כמה שעות לפני, יש כבר נהירה עצומה של אלפי אנשים, כולם לבושים בחולצות צהובות זוהרות של המרוץ, לעבר כיכר רבין, נקודת ההתחלה של המרוץ. את האמת שזה מחזה נדיר לראות את כל הרחובות מלאים באנשים ולא במכוניות צופרות עם נהגים חסרי סבלנות. בכיכר זה כבר בכלל דשא של אנשים, כולם נראים אותו דבר עם החולצות, כולם ספורטיביים, עם מגיני זעה, אוזניות, דרוכים כאילו מינימום מישהו הולך לשבור פה איזה שיא עולם. כיאה לאירוע גדול אפילו הייתה הופעה של הדג נחש, אבל מי באמת מתייחס לזה שיש לך ריצת עשרה קילומטר על הראש. כל מה שמעניין אותך זה כבר להתחיל את הריצה.
לאחר ספירת ההזנקה המסורתית, הריצה מתחילה ואם לומר את האמת, הרגשתי כאילו אני רץ מרתון באיזו אולימפיאדה. אתה רץ בגוש עם אלפי רצים, לאורך כל הדרך עומדים בצד אנשים ומעודדים, מצלמים, שורקים ושולחים קריאות עידוד. מי אמר שהישראלים לא מפרגנים? לפי הרושם שקיבלתי היה להם חשוב לתת לי ולכל אחד מהרצים האחרים מוטיבציה לסיים את הריצה כאילו מדובר באחד מיקיריהם.
הריצה עוברת באווירה מושלמת. בכל קילומטר יש שער ענק, עם שלט של מספר הקילומטר העדכני, שמתחתיו אתה עובר ויכול לנשום לרווחה שהנה עוד קילומטר מאחוריך. להוסיף להרגשה הטובה, בכל נקודה כזאת עומד גם די-ג'יי. למועדונים החזקים בתל אביב לא הייתי שולח אותו, אבל בשביל האווירה של כמה שניות שאתה עובר מתחת לגשר לקול צלילי הטראנס, הוא היה בשבילי כמו הדי-ג'יי הכי חזק בעולם.
אחרי כמה קילומטרים שרצנו בגשר רוקח, הסתכלתי מלמעלה וראיתי מתחתי את כל דרך נמיר פקוקה. את האמת, רציתי לרחם עליהם אבל במחשבה שנייה ידעתי שהם מקללים כל אחד ואחד מהרצים שנסיים כבר את המירוץ והפקק המטורף יוכל להשתחרר. ת'כלס, היה שווה. נו באמת, איך אפשר בכלל להשוות בין פקק אחד וריצת מרתון תל אביבי? שדרות רוקח, שסואנים מידי יום בתנועה אין סופית של כלי רכב, נצבעו פתאום באלפי רצים שיוצרים שביל אנושי. באמת לא כל יום רואים מחזה כזה. קשה לתאר את ההרגשה אבל רק מי שרץ יוכל להבין זאת. פתאום אתה מרגיש חבר של כולם. של זה שרץ מימינך, מאחוריך ואפילו של זה שאתה רואה רק את הגב שלו כל המרוץ ואתה יודע שבחיים אין סיכוי שתעקוף אותו.
לקראת הסיום, בקילומטר השמיני והתשיעי, אני מרגיש שהקצב מתגבר. מה לעשות, סוף הריצה מתקרב וכולם נותנים את כל מה שנשאר, עד הטיפות האחרונות של הזעה. גם אני מגביר קצב כדי לנסות ולהרגיש קצת תחרותיות. אולי נקצץ עוד כמה שניות מהשיא האישי שלי. בקו הסיום יש צפיפות מטורפת. ככה זה כשעשרים אלף איש מגיעים לנקודה אחת וממתינים בתור ארוך כמעט כמו הריצה הזאת לקבלת המדליות. ואז, אחרי שקיבלתי את המדליה הרגשתי פתאום קליל כאילו אני יכול לרוץ עכשיו עוד עשרה קילומטר. קדימה מרתון ניו יורק.
גל יהלומי הוא מנהל תחום מפרסמים בוואלה!