המעבר מאמריקה חזרה לארץ נדמה שהיה לפני שנים רבות, למרות שהיה רק לפני חודשיים בקושי, אבל מדי פעם צץ לו משהו שמזכיר לי את החיים בארה"ב ועד כמה מדובר בתרבויות שונות שלא ממש מדברות באותו שפה ואני לא מדבר רק על עברית ואנגלית. הטעות הראשונה של ישראלים כשהם מתעסקים עם אמריקאים זה לחשוב שהם ישירים כמוהם. הטעות השניה שלהם היא שכשהם מגלים שזה לא ככה, לחשוב שהם צבועים.
סתם, בתור דוגמה, כשאמריקאי (במיוחד אם הוא בכיר ממך) אומר לך שהוא ממליץ לך לנקוט פעולה מסוימת, הוא מתכוון לזה שהוא רוצה שתבצע את אותה פעולה, לא שתשקול ותחליט בעצמך. ישראלי שמגלה את זה בפעם הראשונה לא מבין למה האמריקאי הצבוע הזה לא אומר לך פשוט מה שהוא רוצה שתעשה ולמה הוא בכלל נוזף בך שלא עשית את מה שהוא רצה (וכמובן, גם לקלוט שהוא נזף בך ייקח לך זמן לקלוט).
הבלוג של אריאל גרייזס
נזכרתי בזה השבוע, כשמשחק גרוע אחרי משחק גרוע התגלגלו על מסך הטלוויזיה שלי. אתם זוכרים את המשחק ההוא של בארסה, כשאינטר עשו בונקר בקאמפ נואו ויורם ארבל ואייל ברקוביץ' פשוט נזפו בקבוצה האורחת שהם הורסים את המשחק? נו, איפה זה ואיפה השדרים האמריקאיים. המשחק בין מיאמי לדנבר היה דוגמא לאיך לא משחקים פוטבול והדרך שבה דנבר חזרה בסיום מעלים חשדות גדולים מאוד לאינטרסים האמיתיים של מיאמי, אבל בשום מקום כמעט בעיתונות האמריקאית לא תמצא מישהו שירמוז אפילו שמיאמי לא ממש התאמצה לנצח את המשחק. והמאנדיי נייט בין בולטימור לג'אגאורס, משחק שמסוגל לגרום אפילו לאוהד הפוטבול הגדול ביותר לרצות לעקור לעצמו את העיניים? לא תשמעו אפילו פעם אחת את השדר האמריקאי מבקר את קבלת ההחלטות של המאמן או את השטויות של השחקנים.
וזאת כנראה הסיבה שלא תקראו בעיתונות האמריקאית את העובדה הפשוטה הבאה הפוטבול שמשוחק השנה הוא, וזה באמת בלשון המעטה, לא משהו. הבעיה מספר אחת, לטעמי, היא שיש כמות קבוצות עצומה שפשוט לא מסוגלות לתת תחרות. כן, מדי פעם יש הפתעות כמו סיאטל על הג'איינטס או ג'קסונוויל על בולטימור השבוע, אבל ברוב המקרים הקבוצות מהדרגה הגבוהה בליגה ידרסו בלי קושי את אלו מהשליש התחתון. אם בשנים האחרונות התרגלנו לכך שבכל שבוע תהיה הפתעה וכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, הרי שהשנה נראה שאנחנו נידונים לאוסף של משחקים בכל שבוע שהתוצאה ביניהן קבועה מראש. כבר לפני פתיחת העונה טענתי שהקבוצות המאומנות טוב יזכו ביתרון עצום על אלו הבינוניות כתוצאה מהשביתה, ונראה שאכן הזמן הקצר לפתיחת העונה נותן את אותותיו על חלק ניכר מהקבוצות (אם כי כמובן זה תירוץ קלוש ביותר, תראו את הארבו בניינרס, קבוצה שיצא לו לאמן בדיוק חודש).
- רוצים הוכחה? קבלו את המשחק של סיאטל-קליבלנד השבוע, אותו כנראה משדרים בלופ בגיהינום 24 שעות ביממה.
- מה שכן, ממבט על המספרים של המחזור האחרון, נראה שכמעט אין ק"ב שלא סיים את המשחק עם לפחות חטיפה אחת או שתיים כולל בקבוצות המנצחות. אפשר בהחלט להניח שאנחנו רואים עכשיו סופסוף, אחרי שישה-שבעה מחזורים, שההגנות מתחילות לחזור לעצמן. ייתכן, גם, שהקבוצות כל כך התרגלו שהן יכולות לזרוק כמה שהן רוצות, שכשההגנות חזרו לתפקד, התוצאה היא הרבה מאוד חטיפות וטעויות התקפיות.
- ההפסד השבוע של דטרויט לאטלנטה, שבוע אחרי ההפסד לניינרס הוא בהחלט פרשת דרכים לקבוצה הזו. קודם כל, זה ברור כבר שהקבוצה הזאת לא טובה כמו ה-0:5 שאיתו היא התחילה, שנבע בחלקו מהתפרקות הקבוצות היריבות. ועכשיו, מגיע הקטע המנטלי האמיתי. את גרין ביי היא כנראה כבר לא תתפוס, ולכן היא חייבת להחזיק בשיניים בקרב על הווילד קארד. כשמדובר בקבוצה כמו דטרויט, שלא היתה בפלייאוף זה עידן ועידנים, זה ממש לא טריווויאלי
- רק אני מקבל את ההרגשה שגרין ביי משחקת כרגע על קרוז-קונטרול?
- מתאפק
- לפני המשחק מול סן דייגו, רקס ריאן חצי התבדח שאם הוא היה מקבל את העבודה של נורב טרנר לפני ארבע שנים, כבר היו לו שתי טבעות. התגובה הראשונית שלי היתה וואלה, צודק. נורב טרנר הוא מוח התקפי לא רע בכלל אבל בתור מאמן ראשי, פשוט אין לו את זה. תן לריאן את הכישרון שיש לנורב טרנר והוא בטח מוציא משם סופרבול או שניים, לא? אבל אחרי המשחק ביום ראשון אני כבר לא כל כך בטוח.
כלומר, כן ריאן הצליח לנצח קבוצה עדיפה ממנו בכשרון גם משום שבצד השני יש מאמן שלא מסוגל להתקרב להפיק את המקסימום מהשחקנים שלו. אבל מצד שני, אי אפשר כל היום לבוא ולהאשים רק את המאמן. קחו את פיליפ ריוורס, לדוגמא, ק"ב שאמור להיות בטופ 5 של הליגה ואז אתה רואה אותו מריץ דרייב של שתי דקות ולא מאמין למה שאתה רואה. השלמה ל-10 יארד, בזבוז של 20 שניות עד הסנאפ, השלמה לשלושה יארד, בזבוז של עוד 20 שניות (כי חס וחלילה למסור לשחקן שיכול לצאת החוצה), עוד השלמה לשלושה יארד, עוד בזבוז של 30 שניות, ובסוף הכי גרוע בדאון רביעי עם 10 שניות כשאין לך שום ברירה, אפילו הייל מרי הוא לא מוציא אלא נשבע לכם, גם עכשיו זה מרגיז אותי (ואני אפילו לא אוהד סן דייגו) זורק את הכדור החוצה סתם. אם יש סימן לק"ב אוברייטד זה בדיוק זה.
- בכלל, נדמה שאין קבוצה מטומטמת בליגה מאשר סן דייגו (וכן, אפילו את דאלאס אני כולל פה). מה ההתעקשות המטופשת הזאת על למסור על דארל ריוויס, מה שמוביל לאינטרסשפן טיפשי? ואיך קבוצה מסוגלת לקבל כל כך הרבה פנלטיז על אופסייד של ההגנה, כמה זה קשה להישאר מאחורי הקו עד הסנאפ? זה פשוט אלף בית של פוטבול נכון, והקבוצה הזאת עושה את הכל הפוך. אנחנו נוהגים הרבה מאוד פעמים להעריך כשרון יתר על המידה ואין קבוצה שמדגימה את זה יותר מאשר הצ'ארג'רס כשרון אולי יש שם באלפים אבל שכל והגיון פשוט? לא ממש. ובלי זה, הם תמיד יישארו קרובים, אבל לא מספיק.
- לא חשבתם שאני אפטור את טרנר בכזאת קלות, נכון? רקס ריאן עושה צחוק ממך לפני כולם, בעיקרון אומר שאתה אפס שלא מצליח לעשות כלום עם הרבה כישרון, ואפילו לגרום לקבוצה שלך להלחם בשבילך אתה לא מסוגל?
- עדיין מתאפק
- בשבוע שעבר אמרתי שהמשחק מול הצ'ארג'רס יהיה מבחן גדול לרקס ריאן, והוא עמד בו בהצלחה. אולי זו החזרה לדרכים הישנות והטובות של התגרות ביריב, אולי זאת העובדה שהקבוצה שלו הגיעה כאנדרדוג מצב שנדמה שריאן אוהב במיוחד, אבל ריאן עשה לצ'ארג'רס בדיוק את מה שהוא עשה להם בפלייאוף לפני שנתיים: הרדים אותם, נתן להם להוביל בלא יותר מדי (אז היה 3:7 במחצית, הפעם 10:21) ופשוט חיכה שהקבוצה השניה תעשה את הטעויות שלה, תוך שהוא מפעיל את ההגנה שלו בצורה אופטימלית. עזר גם שמשחק הריצה שלו מתחיל לעבוד. אל תסגרו את הגולל על הג'טס האלו אף פעם, הם יילחמו בציפורניים עד הדקה האחרונה.
- ואם פיליפ ריוורס הוא אוברייטד, אז ג'ו פלאקו הוא אפילו לא רייטד. בתחילת השנה חשבתי שאולי השנה זה סוף סוף קורה והוא הופך לק"ב לגיטימי, אבל כנראה שזאת חולשת ההגנות ולא פלאקו, שנדמה שפשוט אף פעם לא יהפוך לק"ב מעבר לראוי בליגה הזאת. לפעמים זה נדמה שלעמדת הק"ב ברייבנס יש השפעה מיסטית על כל מי שמחזיק אותה. אולי, כמו שקרה בקולטס, רק הפוך הנוכחות של יחידה הגנתית חזקה באופן מסורתי מונעת טיפוח נכון של קבוצת ההתקפה והק"ב במיוחד.
- טוב, הזכרתי כבר את הקולטס, אז אי אפשר יותר להתאפק. אפשר להאשים את הפציעה של פייטון מאנינג בהרבה דברים, אבל 62 נקודות בראש לא קשור לשום פציעה של ק"ב. זה קשור פשוט לאוסף של שחקנים שויתר על העונה מרגע שהיא התחילה ומאמן חסר מושג. כן, מאנינג שחקן גדול ובלעדיו לקולטס היה מעט מאוד סיכוי לפלייאוף, אבל בפוטבול משחק שבו לכל קבוצה יש 53 שחקנים, אף שחקן, גדול ככל שיהיה, לא יכול להיות בעל השפעה כזאת על המשחק. שחקני, מאמני ומנהלי הקולטס יכולים להאשים רק את עצמם במצב שבו הקבוצה נמצאת.
- תגידו, כמה עוד ניצחונות כאלו טים טיבו צריך כדי שתודבק לו תווית ה"רק מנצח משחקים" שהומצאה בשביל וינס יאנג?
- וכמה עוד הופעות כאלו של כריס ג'ונסון אני צריך כדי לזרוק אותו מקבוצת הפנטזי שלי? לא הגיע הזמן שמישהו יגיד לו שהוא קיבל חוזה והוא יכול להפסיק עם ההולדאאוט?
- עבד יפה לאוקלנד הקטע עם קרסון פאלמר, הא? אולי מישהו שם היה צריך לחשוב ששחקן שלא ראה מגרש במשך שנה ומכיר את חבריו לקבוצה וספר התרגילים בדיוק שלושה ימים לא כדאי שהוא ינסה את מזלו כבר בשבוע הראשון?
