מתחילת העונה אני בעצם מחרים את ניו יורק ג'איינטס. טוב, נו, לא ממש מחרים. יותר נכון לומר שאין לי ציפיות, שהתקווה היחידה שלי היא פיטורי צוות האימון ובחירה בטופ 10 של הדראפט הקרוב. וכשאין ציפיות, אפשר ליהנות מכל משחק, גם אחד כזה שבו אתה מפסיד לסיאטל. הצביטה בלב אינה מההפסד, אלה מכך שעוד עונה מתבזבזת לה בחלון הזדמנויות שלא יישאר פתוח לעוד הרבה זמן.
אז מדוע הנמיכו הג'איינטס את הרף? פשוט משום שלמרות מאזן חיובי כרגע, הם לא קבוצה טובה. שלושת הניצחונות שלהם מציבים אותם עם מאזן חיובי, אבל דברים מתאזנים ונראה שלא רק שהם יסיימו את העונה במאזן שלילי, אלא שהתקרה תקרוס מעל ראשיהם. על הנייר, לא מדובר בקבוצה רעה. נהפוך הוא, היא אמורה להיות מצוינת עם משחק ריצה טוב, אפילו טוב מאוד, וקוורטרבק שאמנם לא עונה לשם פייטון, בריידי או רוג'רס, אבל בהחלט אחד שהוא מהטופ של הליגה. איליי מאנינג משחק נפלא העונה, ואלמלא הוא, ספק אם הכחולים היו רושמים ניצחון העונה. נכון, הם ניצחו את הנשרים מעיר האחווה, אבל פילדלפיה הראתה כבר שהיא נמר של נייר. גם שם, למרות כל השמות הנוצצים, יש יותר חורים ושאלות מאשר תשובות.
וזה בדיוק הסיפור של ניו יורק העונה - קבוצה מאוד לא יציבה, לא רק בין משחק אחד לשני ולא בין מחצית למחצית אלא בין דרייב לדרייב. הם מייצרים דרייב אחד שבו נדמה שכלום לא יכול לעצור אותם והקלות שבה הם משיגים נקודות מעוררת התפעלות, ומהלך אחד לאחר מכן נראים כמו קבוצת חובבים מאיי פארו שבחרה לשחק פוטבול. הדבר נכון מהמשחק הראשון ועד למחזור האחרון, שבו הם הפסידו בבית לסיאטל, קבוצה בלי קוורטרבק אמיתי, בלי משחק ריצה ולמעט הגנת ריצה נחמדה לא מציעה כלום.
ממה נובע חוסר היציבות הזה? מכמה דברים שמצריכים אותנו לחזור עד לפגרה, שם הוחלט שלא להחזיר כמה משחקני המפתח בהתקפה. סטיב סמית' החליט להצטרף לקבוצת הכוכבים בפילדלפיה, צעד שעד כה מוכיח שההחלטה לשחרר אותו הייתה נכונה, אך אף אחד מהתופסים שיש כרגע בקבוצה לא מצליח למלא את החלל שהותיר אחריו. את החלל הזה אמורים למלא מריו מנינגהאם, האקים ניקס ו-ויקטור קרוז. לפחות אחר מהם אמור להוות מטרה אמינה וזמינה לאיליי כאשר מגיע הזמן להמיר דאון שלישי, תחום שבו סמית' הצטיין. ההבנה והאמון בין השניים הייתה מושלמת, ואיליי סמך על סמית' יותר מכל תופס אחר בקבוצה שיהיה במקום הנכון בזמן הנכון. אחת הסיבות שמאנינג נחטף כל כך הרבה פעמים בעונה שעברה הייתה שהתופסים שלו, שבמרבית העונה לא כללו את סמית', פשוט רצו במסלולים לא נכונים או שקיצרו מסלולים, בניגוד למה שציפה מהם לעשות. התסריט הזה חוזר על עצמו גם השנה.
בנוסף לאובדן של סמית', קווין בוס הטייטאנד סיים חוזה, ובמהלך תמוה הוחלט לא להחזיר אותו וללכת עם ג'ייק באלארד ובר פאסקו. עוד מרכיב מרכזי בהתקפה אבד, שלא לדבר על כך שבוס היה חוסם משובח למשחק הריצה. באלארד מפתיע בשבועיים האחרונים ביכולת שלו לתפוס כדורים, אך הוא לא עקבי מספיק כרגע בכל מה שקשור לתחום החסימות למשחק הקרקע.
השינוי הדראסטי שעבר קו ההתקפה עם שחרורם של סויברט ואוהרה לא מוסיף. דייויד דיל, התאקל השמאלי היציב, עבר לשחק בעמדת הגארד, בה לא שיחק מספר שנים. את מקומו בהרכב תפס ביטי הירוק יחסית, ולעמדת הסנטר הובא באס, שכרגע פצוע אבל כנראה שישחק מול הבילס. ידוע שלקו התקפה לוקח זמן להתגבש ולעבוד כיחידה אחת, אך הכישלון עד כה בייצור משחק קרקעי נאות למרות שני רצים אחוריים מוכחים וטובים בדמותם של ברנדון ג'ייקובס ואחמד בראדשו, רק מעמיס על מאנינג. בכל המשחקים מתחילת העונה קו ההתקפה נראה פשוט רע, בין אם בייצור עבירות מיותרות ובין אם בכישלונות לחסום למשחק המסירה ובייחוד למשחק הריצה. נכון לעכשיו, הקו המזעזע עומד בקצב של מעל 40 הפלות ק"ב, כשלהזכירכם, בעונה שעברה מאנינג הופל רק 16 פעמים. השקעה בקו ההתקפה חייבת להיות נקודת הפוקוס בסוף העונה, אם דרך הדראפט ואם דרך השוק החופשי.
מהצד השני של הכדור, הדברים טיפה יותר טובים אבל לא בהרבה. ישנה אמרה ישנה בפוטבול, לפיה אם אתה לא מסוגל לרוץ בהתקפה, אתה לא מסוגל לעצור משחק ריצה של קבוצה יריבה. ואכן, ראו איזה פלא, לא רק שהכחולים לא מסוגלים לרוץ, הם גם לא מסוגלים לעצור משחק ריצה גם אם מדובר בקבוצות שריצה או התקפה מהן והלאה. וזה לא שאין כישרון בחלק ההגנתי. שם, הסיפור קצת שונה.
ההגנה נפגעה קשות מפציעות של שחקני מפתח שיצרו אפקט דומינו. אם בתחילת העונה דובר על כך שלכחולים יש עומק בעמדת הקורנר עם קורי וובסטר, תומאס רוס והרוקי פרינס אמקנמורה, כרגע יש רק את וובסטר ו-רוס, כאשר תומאס סיים את העונה ועדיין לא ברור האם אמקנמורה יחזור לשחק העונה. מאחורי רוס ו-וובסטר אין שום דבר. לא פלא, אם כך, שקבוצות באות ומוסרות ככל העולה על רוחן נגד ההגנה החסרה. הדבר היחיד שיכול למנוע את המסירות הללו הוא הפאס-ראש. זהו בערך הדבר היחיד שעוד עובד בצד ההגנתי, אבל לא כל מהלך מסירה מסתיים בלחץ או סאק על הק"ב. כשזה לא קורה, הוא משחרר את הכדור מהר לתוך חורים הגנתיים גדולים, שהם תולדה של פציעות וטעויות שנובעות מחוסר ניסיון של שחקני עונה ראשונה.
כמו שזה נראה כרגע, ההגנה לא מספיק פיזית ואגרסיבית לעצור משחק ריצה והחיסרון בקו האחורי מונע מהליינבקרים לעזור יותר בנושא הזה. חוסר הניסיון בא לידי ביטוי גם בנושא הזה, כי לשחקן חסר ניסיון ייקח שבריר שנייה יותר לנתח ולהבין, מה שיגרום למהלך שיכול היה להסתיים בכלום להיגמר בהרבה יארדים חיוביים לקבוצה היריבה. ההגנה נשארת עוד קצת על המגרש, צוברת עייפות ונשברת.
בפאלו, למשל, עשויה להיות דוגמה מצוינת. אני לא רואה איך הכחולים עוצרים את ההתקפה של הבילס, שמשרישה כמעט בקביעות 30 נקודות על ראש היריבות. הבילס יבואו עם תוכנית משחק ברורה - לרווח את המשחק עם 2-3 תופסים, ומתוך הסט ההתקפי הזה לרוץ ולרוץ ולרוץ. ניתן בהחלט לצפות שהבילס יעשו מה שאריזונה, סיאטל וסנט לואיס עשו - התקפת נו האדל כדי למנוע חילופים.
אבל לא הכל שחור. מהעונה הזו לא ייצא יותר מדי, אבל איליי משחק נהדר העונה, וכך גם ניתן לומר על ניקס וקרוז המפתיע. קו ההתקפה שכרגע משחק רע יצבור עוד ניסיון וכך גם קרוז, וגם בצד ההגנתי יש מספר שחקנים עם עתיד ורוד לפניהם, כמו פייר פול המפלצת, שמפחיד לחשוב כמה טוב הוא הולך להיות ברגע שילמד עוד את המשחק. כרגע, יש המון מהלכים שעוד לוקח לו זמן להבין ולהגיב אליהם. יש גם את וויליאמס, הליינבקר הצעיר שמוסיף המון מהירות ואתלטיות שלא נראתה בעמדת הליינבקרים של הכחולים מאז ימי ג'סי ארמסטד, וכמובן, החזרה של תומאס ואמקנמורה. צריך כרגע לזכור שכל אותם רוקיז שמתרוצצים במדי הכחולים צוברים העונה ניסיון יקר ערך שיעזור להם בעונה הבאה. שם טמונות התקוות, יחד עם הכמיהה לצוות אימון חדש, שהיה צריך להתחלף אחרי הביזיונות של סוף העונה שעברה.
ימי החסד של טום קאפלין תמו אשתקד, אבל בעלי הקבוצה החליטו לתת לו עוד עונה לפני שיחליטו על שינוי. שינוי בצוות האימון פירושו שמרבית הציפיות לעונה הבאה נפגעות עם בואה של שיטה ודרך חדשה, אך לפעמים אין ברירה. רק זה יביא רוח חדשה ליציעים הכחולים במדולנדס.
