פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הייל מרי: דוב אמיץ

        ג'יי קאטלר הוא כבר לא האויב בשיקגו, אלא דווקא זה שלא מפסיק להילחם, למרות כל הבעיות שסביבו. יובל קליין סוגר מחזור

        מצחיק לראות איך מי שהיה האויב מספר אחת בציבור בשנה שעברה, הופך להיות האיש הטוב. לא, לצערם של אוהדי סן פרנסיסקו אנחנו לא מדברים על אלכס סמית', למרות שבהחלט מגיעות לו מילים טובות, אלא דווקא על ג'יי קטאלר.

        רק בינואר האחרון, אחרי משחק אליפות ה-NFC, תושבי שיקגו רצו להגלות את הקוורטרבק שלהם מהעיר, בדיוק כפי שעשו לסטיב בארטמן והטרנזיסטור שלו. השם "קאטלר" הפך לשם נרדף לותרנות ולוזריות. כל זה נכון עד ליום שני האחרון, אב הבינו אוהדי הברס שכיום ג'יי קאטלר הוא הבעיה האחרונה של הקבוצה.

        שיקגו שיחקה מול קבוצה מתלהבת, שמאחוריה עמד קהל שלא הפסיק להריע לקבוצתו. משפט כזה לא היה מתקבל בעבר בדטרויט, אבל השנה הדברים נראים אחרת. אפילו גראנד-סלאם של נלסון קרוז, ששלח את קבוצת הבייסבול של העיר לפיגור 2:0 בסדרת ה-ALCS, לא הצליח להוריד את רמת הדציבלים של האוהדים, שחגגו את חזרתו של המאנדיי נייט פוטבול לעיר אחרי עשר שנות היעדרות.

        בשני הדרייבים הראושנים, שחקני דטרויט לא השתמשו הרבה בראש שלהם ופעלו בעיקר מתוך האנדרלין הרץ בעורקם. זה גרם לרבע הראשון להראות כמו חגיגת דגלים שהרבה פוטבול לא ראינו בתוכה. מאמן הליונס, ג'ים שוורץ, עוד ניסה להרגיע את שחקניו, אלא שבדיעבד האובר-התלהבות והאמוציות שלהם הכניסו את הברס לפחד, שגרם לדובים לאבד את הראש ואת המשחק.

        ג'יי קאטלר שחקן שיקגו ברס (GettyImages , Jonathan Daniel)
        קאטלר לא מקבל מספיק הגנה ובכל זאת לא נשבר (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        מאמן שיקגו לאבי סמית', ביזבז את כל שלושת פסקי הזמן שלו ברבע הראשון, השלישי שבהם היה תוצאה של צ'אלנג' כושל. הפחד המשיך לחלחל והגיע לתופסים דווין הסטר ורוי ויליאמס, שהפילו כדורים. הוא לא פסח על מגני הפינה, שהשאירו את קלווין ג'ונסון לטיול קל באנד-זון ומעל הכל, היה זה הפחד של האופנסיב ליין שהשפיע על המשחק. הקו האמור להגן על קטאלר, קרס מדי סנאפ, כאילו היה הרוטצייה של הרד-סוקס בספטמבר האחרון. שמונה פעמים במשחק השופטים שרקו לסנאפ מהיר מדי נגד הברס, יותר ממה ש-25 קבוצות רשמו במשך כל העונה. בנוסף, לג'מרקוס ווב ופרנק אומיאלה, יש יותר עבירות כאלה בעצמם מאשר לתריסר מקבוצות הליגה. דמיינו את קו ההגנה של דטרויט, עם נ'דמוקונג סו וניק פארלי, שני אריות נוטפי זיעה וצמאים לטרף, שעומדים מספר מטרים בודדים מכם. לא תזוזו ראשונים?

        מול כל זה צריך היה קאטלר לעמוד. כאילו לא היה חסר לו משחק נגד קבוצה ללא הפסד, הוא נאלץ להסתדר עם קו התקפה שיש לו יותר חורים מאשר במכנס ג'ינס של בחורה יפה. הוא הגיב בבגרות והציג מנהיגות, שלא ממש ראינו ממנו בשנים האחרונות.

        למרות שהוא סיים כל מהלך על הרצפה באדיבות אחד משחקני הליונס, קאטלר קם, קיבל את ההוראות ממייק מריץ' למהלך הבא, נכנס להאדל, כיוון את השחקנים שלו, נראה מרוכז ודרוך, לקח את הסנאפ, זרק או יותר נכון ניסה לבצע מהלך ושוב מצא את עצמו על הרצפה. מדי פעם הוא הראה פרצוף חמוץ של חוסר אונים, אבל זה לא מנע ממנו פעם אחר פעם לנסות לבצע את המהלך בשלמותו. הוא סיים עם 249 יארדים, טא'דאון בודד והכי חשוב, בלי שום חטיפה.

        המנהיגות של קאטלר היא יוצאת דופן בליגה. אולי לא רומנטית כמו ארון רוג'רס או טום בריידי, שמוכנים לרוץ 30 יארד אחרי טאצ'דאון לתופס שלהם ולתת להם חיבוק. הוא לא מראה סימנים על הספסל כמו מארק סאנצ'ז, שכל הזמן מדבר עם השחקנים שלו. מה שכן, קאטלר בא לשחק בלי פחד והעקשנות שלו מנעה תבוסה גדולה יותר. לקוורטרבק כזה מגיע יותר מקו התקפה סמרטוטי כמו של הברס.

        טים טיבו שחקן דנבר ברונקוס (GettyImages , Ezra Shaw)
        אין לברונקוס מה להפסיד. טיבו (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        טיבו טיים

        אם כבר אנחנו מדברים על מנהיגות, חובה להזכיר את טים טיבו. האיש שהבטיח בעבר שלעולם לא תראו שחקן שעובד יותר קשה ממנו במשך עונה שלמה ולעולם לא תראו מישהו שדוחף את הקבוצה שלו חזק כמוהו. במקרה, הוא גם משחק בדיוק בקבוצה כזו, שזקוקה לדחיפה, קבוצה שעומדת במקום ומתחילה לשקוע עמוק. אין לברונקוס יותר מה להפסיד, רוב הסיכויים שבפלייאוף הם לא יהיו ושאינדיאנפוליס או מיאמי יסיימו עם מאזן גרוע יותר ויקחו את אנדרו לאק, ולכן, למה לא לתת לאוהדים ולתקשורת סיבה להתלהב מהקבוצה? הרי הם מחזיקים במיני ישו.

        טוב עשה אתמול ג'ון פוקס, שנכנע ללחצים ומינה את טיבו כקווטרבק הפותח של הקבוצה בעוד שבועיים (לאחר שבוע החופש) מול מיאמי. אם ניסוי טיבו לא יצליח, לא נורא. מחזור הקוורטרבקים בקולג' מחזיק מספר שחקנים טובים. אחד מהם, לאנדי ג'ונס, נתן הצגה בשבת מול 91 אלף איש.

        טופ 10:

        1. אלכס סמית' – כנראה שגם הוא לא האמין שיסיים משחק עם 170 יארדים, 3 טאצ'דאונים ואפס איבודים.

        2. מאט קאסל – משחק כמעט מושלם עם 21 מ-29, 257 יארדים ו-4 טאצ'דאונים. למקרה שאתם תוהים איך זה קרה, זה היה נגד הקולטס.

        3. ארון רוג'רס – "רק" 396 יארדים ושני טא'צדאונים.

        4. בן רות'לסברגר – כמה טוב לחזור הביתה ולמצוא שוב את הית' מילר והיינס וורד. סיים עם 5 טאצ'דאונים.

        5. טום בריידי – נחטף שלא באשמתו. משחק טקטי מעולה ויעיל הכניס אותו לחמישייה הראשונה.

        6. מת'יו סטאפורד – נתן הצגה על הבמה הכי גדולה בפוטבול, מאנדיי נייט. 219 יארדים ו-2 טאצ'דאונים.

        7. צ'רלי וויטהרסט – נכנס כמחליף ומנע מהג'ייאנטס קאמבק, בדרך לניצחון מפתיע במדונלנדס.

        8. דרו בריס – מפצלת. 359 יארדים. כמה טוב שיש לי אותו בפנטזי.

        9. אנדי דלטון – קרסון מי? שילוב קטלני בינו לאי. ג'יי גרין.

        10. פיליפ ריברס – לצ'ארגרס לא קל השנה, אבל הם מנצחים וריברס עדיין מעולה עם 250 יארדים וטאצ'דאון בודד.

        פוטבול בוואלה! ספורט

        אלכס סמית' שחקן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס (AP , Marcio Jose Sanchez)
        זה לא חלום. אלכס סמית' מוביל את הדירוג השבועי (צילום: AP)