אברהם גרנט, אנחנו משוחחים בערב יום כיפור תשע"ב, יום של חשבון נפש. על מה אתה מתחרט?
לומר לך את האמת, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שהרגע הכי קשה שלי היה בחודש אייר האחרון, כשווסטהאם, הקבוצה שאימנתי, איבדה סיכוי לשרוד בפרמייר ליג ובאותו זמן ממש אלישע לוי לקח את האליפות עם מכבי חיפה. אני זוכר את עצמי יושב במסעדה בלונדון ופשוט מקנא באלישע, ושואל את עצמי מה הייתי צריך לעשות כדי להיות במקומו.
ו... היו לך תובנות בעניין הזה?
לצערי לא, באמצע המחשבות האלה הגיע הלובסטר ואתה יודע איך זה, כל ההתעסקות עם השריון והחמאה והצבתות, איבדתי ריכוז, או שסתם הדחקתי. אבל הדברים האלה לא עוזבים אותי. תראה, בדיוק היום נפטר סטיב ג'ובס, שנולד כמוני ב-1955. דבר כזה גורם לך לחשוב ולעשות סיכומים, בלי קשר ליום כיפור. התחלתי לאמן בבוגרים לפני עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש, רבע מאה! לאן הלך כל הזמן הזה? מה הספקתי לעשות בו? אתה יודע שבזמן הזה דרור קשטן הספיק לקחת חמש אליפויות?
אתה לקחת ארבע.
וואלה? בכל אופן, יש רגעים כאלה שבהם המציאות פשוט מכה בך. אני זוכר, במאי 2008, אחרי שג'ון טרי החמיץ את הפנדל והפסדנו בגמר הצ'מפיונס ליג, הסתובבתי לקהל וראיתי ביציע את גברי לוי ועמוס לוזון צוחקים ומרוצים מהחיים. לא חשבתי שהם לועגים לי, חלילה, אבל בהחלט כאב לי שאנשים שבסך הכל היו איתי בפתח תקווה רק לפני עשרים שנים, הגיעו למעמד שהם משיגים כרטיס למשחק הכי חשוב בעולם, בזמן שאני תקוע על הדשא ואפילו לא יכול לעלות למזנון. במצב כזה, אדם חייב לשאול את עצמו "איפה טעיתי". ניסיתי לדבר איתם, אבל אז קראו לי לקבל את המדליה ואיבדנו קשר עין.
מה המפלט שלך? איפה אתה מוצא נחמה מכל הבעיות האלה?
באופן טבעי אני מתנחם עם המשפחה, אבל אל תשכח שבמקצוע שלי הכשלונות מחלחלים גם לשם. בקיץ האחרון לקחתי אותם לאיי סיישל, ופגשנו אנשים שדיברו איתנו על מה שקרה בווסטהאם. המשכנו לקרוז לאלסקה - אותו סיפור. בסוף החופש הגדול נסענו להרגע קצת בסנט מוריץ, אבל גם שם לא הניחו לי. לפני שנתיים דידיה דרוגבה היה ביום הולדת 16 של הבן שלי, עכשיו עשינו מסיבת גיוס והוא בקושי שלח SMS. זה עולם מאד אכזרי, הכדורגל. לא שהכל שחור, יש גם רגעים חיוביים, אבל בכל זאת, אני לא עיוור. אני רואה מאמן כמו יובל נעים, שכמעט יורד ליגה עם הפועל פתח תקווה ומקבל את בית"ר, ואני כבר חמישה חודשים לא מוצא קבוצה. מאד כואב.
אתה יכול לזהות את הנקודה שבה החלה ההידרדרות?
בסך הכל, ברור לי שלא השקעתי מספיק מחשבה במעבר ללונדון. לא אשכח את היום שראיתי בתדפיס של כרטיס האשראי את התשלום הראשון על הרולס רויס, ונזכרתי איך במכבי חיפה כל השטויות האלה עברו לי מעל הראש. צ'יזיק היה מחלק לכולם את המפתחות של ההונדות ובזה נגמר הסיפור, לא ביטוח ולא טסט, הכל על חשבון הבית. כנראה לא ידעתי אז להעריך מה שיש לי.
זה מאד מנוגד לתדמית שלך, כאדם מתוחכם שחושב כמה צעדים קדימה.
אני חושב שהייתי מאד נאיבי בכל מה שקשור לאנגליה, לא ידעתי על כל הפרטים הקטנים. הנה, בשנה שעברה שילמתי יותר משני מיליון פאונד מס הכנסה. אתה יודע, בתור ישראלי אתה אומר, שני מיליון, לא נורא, אבל אז אתה מבין שזה שניים עשר מליון שקל, רק מיסים! בארץ הממשלה לא לקחה לי אפילו עשירית מהסכומים האלה, אבל כמו כל ישראלי טוב, גם אני קיטרתי כשראיתי את התלוש.
קשה להאמין שלא התכוננת לתנאים הכלכליים באנגליה.
עובדה שלא. אולי זה נכון מה שאומרים, שאפשר להוציא את הבנאדם מפתח תקווה אבל לא את פתח תקווה מהבנאדם. כשקיבלתי את ההצעה מפורטסמות' ואחר כך מצ'לסי, כנראה הסתחרר לי הראש וההגיון, מה שנקרא, יצא לפגרה. חמש שנים אחרי, אני רואה שהחיים לא עוצרים ואף אחד לא מחכה לך. קלינגר, שהיה חניך שלי, הספיק לעבוד בקפריסין ולאמן את באר שבע, לשומי יש כל שנה הצעות מקבוצות פאר ביוון ובאטלנטיס, גוטמן כבר עם שתי אליפויות...
...לך יש ארבע.
וואלה? בכל אופן, אין ספק שטעיתי בקריאת המפה. כשיצאתי מנבחרת ישראל היו הזדמנויות יפות, בית"ר עם תקציב מכובד, הפועל תל אביב המתחדשת, מכבי נתניה של יאמר, בעלים חדשים במכבי ת"א, אלונה ברקת, הפרוייקט של איזי שרצקי, השרצקי השני בהפועל קטמון... עם קצת מאמץ ומזל, הייתי יכול להגיע לאחד המקומות האלה ולהתחיל מחדש, אבל איפשהו, בין פיני זהבי לרומן אברמוביץ', איבדתי את הצפון.
לסיכום, מה היה יום הכיפורים הפרטי שלך בכל התקופה באנגליה?
אני חושב שעל פני כל התקופה הזו, הרגע הכי אכזרי היה כששלמה שרף אמר עלי שאני לא מאמן ושאף פעם לא אהיה מאמן. אף פעם לא נעים לשמוע משפט כזה, אבל כשהוא בא מפיגורה בכדורגל, בנאדם שלקח שלוש אליפויות... תאמין לי, זה כואב.
אבל לך יש ארבע אליפויות.
וואלה? בכל אופן, את הסליחות שלי אני כבר אבקש באופן פרטי, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לא רק לשלמה, אלא לכל תקשורת הספורט, בישראל ובאנגליה, על המראה שהם שמו לי מול הפנים. הכי קל להסתכל על חצי הכוס המלאה, לספור את התארים שלקחתי, את הפסגות של הקריירה שלי, לחשוב ש99.9% מהמאמנים בעולם היו הורגים בשביל לעבוד שלוש שנים בפרמייר ליג, ש-99.9% מהמאמנים בעולם חולמים על המשכורות שהרווחתי, ש-99.9% מאנשי הכדורגל בעולם היו נותנים הכל כדי להיות על הדשא בגמר הצ'מפיונס... באמת, הכי קל לברוח מהמציאות, אבל בזכותכם, בתקשורת, אני יודע לאיזה שפל הגעתי וכמה קשה אצטרך לעבוד לצאת מהמצב הזה. חתימה טובה לכם ולכל הקוראים.
* אברהם גרנט לא התראיין לכתבה זו
