התחילו כזנב וגמרו כראש

בקרוב תחל שנה ושביתותיה ב-NBA. ראש השנה העברית זה בדרך כלל גם הזמן בו אנו מתחילים לחמם את הפרקט, אבל כרגע אין מה לחמם. בהיעדר התחלות חדשות, כל מה שנשאר לעשות בחג זה לחזור אל ההתחלות מהעבר.

כל ההתחלות קשות, אומרת הקלישאה הידועה. בכל מה שקשור ל-NBA זה לא מדויק - רוב הכוכבים הגדולים, בטח בעבר וגם בהווה, היו כאלה מהרגע הראשון שלהם בליגה. אבל היו גם כמה התחלות קשות באמת ואליהן נחזור בכתבה הזו - השחקנים הגדולים שלקח זמן עד שהם הפכו לכאלה, הסיפורים שמוכיחים שלפעמים הסבלנות משתלמת בענק.

ברשימת השחקנים הגדולים בהיסטוריה קשה למצוא סיפורים של פריחה מאוחרת. כמעט כל הסופרסטארים האמיתיים הגיעו לליגה עם מעמד והשפיעו עליה מהרגע הראשון. מפתה לטעון שאלה שיש להם את זה - פשוט יש להם את זה, בכל גיל ובכל סיטואציה. אבל השנים האחרונות מוכיחות שזה לא בהכרח המצב.

שני הכוכבים הגדולים ב-NBA בשנים האחרונות חתומים על עונות רוקי מאוד לא מרשימות. קובי פתח את הקריירה כמחליף של אדי ג'ונס והסתפק ב-7.6 נקודות למשחק בעונתו הראשונה, נוביצקי נאבק על דקות עם גרי טרנט וקלע 8.2 נקודות למשחק. שניהם ביצעו קפיצת מדרגה בעונה השנייה והפכו לכוכבים בשלישית, כך שקשה להתייחס להתחלה שלהם כקשה במיוחד, אבל מרענן לגלות שגם לשחקנים בסדר הגודל הזה לוקח זמן להתניע.

הסבר מתבקש למספרי הרוקי של קובי ודירק הוא שבתקופה שלהם שחקנים הגיעו לליגה בגיל צעיר מאוד ולפני שהספיקו לעשות משהו. זו הייתה תחילת תקופת התיכוניסטים וגם שחקנים כמו קווין גארנט וטרייסי מקגריידי היו זקוקים לשנה-שנתיים של חימום מנועים. במקביל, אמריקה גילתה את אירופה באותה תקופה, ונוביצקי היה ניצן ראשון של שחקן שהגיע מהיבשת הישנה על תקן פוטנציאל לא מוכח. ועדיין - הרעיון ששני האלופים הגדולים האלה בילו את רוב עונת הרוקי על הספסל בתקווה לקבל צ'אנס, יכול לעזור לכל מי שלא הכל הולך לו בקלות מהרגע הראשון, או במילים אחרות - ל-99.9 אחוז מאיתנו.

מבין כוכבי העבר הגדולים, סטוקטון הוא היחיד שניתן להתייחס להתחלה שלו כקשה. כמעט בכל שלוש העונות הראשונות שלו בליגה הוא היה המחליף של פוינט גארד סולידי בשם ריקי גרין. לעומת שחקני עבר גדולים שהחלו כמחליפים משמעותיים בקבוצות גדולות, יוטה של סטוקטון הייתה סתם קבוצה והרכז הצנום לא נראה כאילו יום אחד ידברו עליו כעל אחד מחמשת הפוינט גארדים הטובים בהיסטוריה.

הסיפור של נאש די דומה ואפילו קיצוני יותר. את השנתיים הראשונות שלו בליגה הוא בילה בפיניקס שכללה את ג'ייסון קיד וקווין ג'ונסון, כך שניתן להבין את התרומה הדלה שלו. אך גם לאחר שעבר לדאלאס סיפק שנתיים פושרות, עם מספרים של כ-8 נקודות ו-5 אסיסטים, למרות תחרות פחות קשה על דקות. רק בעונה החמישית שלו ב-NBA הוא הפך לפוינט גארד מוביל, אבל גם אחרי ארבע עונות טובות בדאלאס אף אחד לא חשב עליו במונחים היסטוריים. כאשר בגיל 30 מנהלי פיניקס הציעו לו חוזה ארוך וגדול, הפרשנים היו מאוחדים בדעה שמדובר בטעות. תארי ה-MVP, העונות של 11 אסיסטים בפיניקס הנפלאה וההפיכה לאחד מהאייקונים הגדולים בליגה - כל אלה קרו רק בעשור הרביעי לחייו של הקנדי.

קל להבין למה הצמדתי את השניים האלה - שני מנהלי משחק ענקיים שגדולתם בחוכמתם, שניים שלא נראים כמו סופרסטארים אלא כמו השכנים ממול. לעומת תופעות הטבע האתלטיות שסביבם, סטוקטון ונאש לא הותירו רושם מיוחד במבט ראשון ונאלצו לפלס דרך כדי לקבל הזדמנות. לכן לא מפתיע לגלות שלקח להם יותר זמן מאחרים להגיע לגדולה.

אם בכל זאת רוצים לדוג שחקני עבר גדולים עם עונות פתיחה בעייתיות, אלה שני הבולטים. בדראפט 84' המפורסם פורטלנד ויתרה על מייקל ג'ורדן כי היה לה כבר את דרקסלר שנבחר שנה קודם לכן, אך עונת הרוקי עצמה של דרקסלר לא הייתה מרשימה במיוחד - 7.7 נקודות למשחק כמחליף. הוויתור על ג'ורדן מוכיח שכבר אז ידעו בבלייזרס שיש להם שחקן נהדר ביד, ואכן כבר בעונה הבאה קלייד דה גלייד התחיל לספק את היכולת והמספרים שהפכו אותו לשחקן גדול.

במקום להגיע לפורטלנד, ג'ורדן הגיע לשיקגו ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף אליו פיפן. העונה הראשונה של סקוטי לא נתנה אינדיקציה לכך שהוא הולך להפוך ליד ימינו של אלוהים ולשחקן ענק בפני עצמו - הוא עלה מהספסל כדי לספק 7.9 נקודות. בדומה לדרקסלר, בעונה שלאחר מכן הוא כבר הראה יכולות של שחקן אול אראונד בקנה מידה היסטורי. אל מול ההסתערות של ג'ורדן על ה-NBA, עונות הרוקי של דרקסלר ופיפן הזכירו שיש הבדל בין אלוהים לסגנים שלו.

סיפור הסינדרלה הגדול של העשור הקודם התרחש בדטרויט ונבנה כפאזל מחושב וגאוני של ג'ו דומארס. כל אחד בחמישייה הגדולה של הפיסטונס היה סוג של אנדרדוג: ריפ המילטון הגיע במקום ג'רי סטקהאוז שנחשב אז לכוכב הרבה יותר גדול, טיישון פרינס זכה להתעלמות מוחלטת כרוקי עד שקיבל צ'אנס בפלייאוף ושיתק את טימאק וראשיד וואלאס הגיע על תקן המשוגע, שלא בטוח שניתן להצליח כשהוא בקבוצה שלך.

אבל שני סיפורי הסינדרלה האמיתיים שייכים לשני השחקנים הכי חשובים בקבוצה הזאת. עבור בילאפס, דטרויט הייתה הקבוצה החמישית בשש עונות. באף אחת מהקודמות הוא לא נראה כמו כוכב גדול ולא נתן אינדיקציה שהוא מסוגל להפוך למשהו שמעבר לפוינט גארד סולידי על הציר שבין ריימונד פלטון לבנו אודריך. ביג בן אפילו לא נבחר בדראפט וכרוקי בוושינגטון הוא קיבל 5 דקות בממוצע ב-34 משחקים. לדטרויט הוא הגיע בעונה החמישית בליגה, בגיל 26, לאחר שעשה לעצמו שם של שחקן הגנה טוב. אף אחד לא דמיין בשלב הזה על מפלצת שתגרוף ארבעה תארי שחקן ההגנה של העונה וארבע השתתפויות באולסטאר.

צ'ונסי וביג בן הם שניים שקשה לשים את האצבע על הסיבה שעבורם הכל התחבר, ועבור רבים אחרים עם נתוני פתיחה דומים לא. אולי הם נקלעו לסיטואציה מושלמת, אולי זו העקשנות שלהם שאפשרה להגיע לסיטואציה הזאת. מה שבטוח זה שהם נותנים תקווה לכל שחקן שמדשדש בשנים הראשונות ומחליף קבוצות, תקווה שגם לו עוד יש סיכוי להפוך למועמד לגיטימי להיכל התהילה יום אחד.

השניים האלה הם דוגמאות מייצגות לשחקנים רבים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית בתחילת הקריירה. שמתי אותם ביחד כי הם היו כמעט באותה סיטואציה באותה קבוצה - פורטלנד. ג'וניל הגיע כתיכוניסט לבלייזרס שכללו אז את ראשיד וואלאס, סאבוניס, גרי טרנט ולאחר מכן בראיין גרנט. בארבע העונות בהן הקבוצה נאבקה בצמרת הוא לא הצליח לתפוס מקום ברוטציה. את העונה הרביעית שלו בליגה הוא סיים עם 3.9 נקודות ו-3.3 ריבאונדים ב-12 דקות. למזלו, אינדיאנה החליטה להמר עליו ושנתיים לאחר מכן הוא כבר היה שחקן של 19 נקודות ו-10.5 ריבאונדים.

רנדולף פחות או יותר החליף אותו בפורטלנד. הוא הגיע שנה לאחר שג'וניל עזב לאותה רוטציית גבוהים בלתי אפשרית ובעונה הראשונה קלע 2.8 נקודות ב-5 דקות משחק. למזלו, זה כבר היה סוף הדרך של סאבוניס וראשיד עבר לדטרויט כעבור שנתיים, כך שבשנה השלישית הוא כבר היה שחקן חמישייה והסקורר המוביל של הקבוצה. הבעייה הייתה שזו כבר לא הייתה פורטלנד הגדולה אלא קבוצה עמוסה בפושעים מועדים, ורנדולף עשה לעצמו שם של שחקן שנותן מספרים יפים אבל עושה בעיות ולא מביא ניצחונות. בשנה האחרונה הוא הצליח לבצע מהפך נוסף בקריירה, אחרי הפלייאוף הגדול עם ממפיס.

רבים במצב שלהם היו מוותרים מראש, מחפשים אופציות באירופה או פשוט מתייאשים. עולם הכדורסל מלא בשחקנים עם פוטנציאל עצום שלא התממש בשנים הראשונות בגלל סיטואציה קשה והקריירה שלהם תקועה מאז. לא חסרים גם שחקנים שעברו מסיטואציה רעה אחת לאחרת. אבל אם זאק רנדולף הפך השנה לווינר ולכוכב פלייאוף, זה אומר שבאמת אף פעם לא מאוחר מדי להשתנות.