אחד הדברים שמספרים לך לפני שנולד לך ילד זה שהחיים שלך הולכים להשתנות לגמרי. אתה יודע שהם צודקים כי יש חיתולים ולקום בלילה ואתה כבר לא יכול לצאת לסרט מתי שמתחשק לך. מה שאתה לא מבין עד שממש יש לך ילד, במיוחד כשהוא קצת מתבגר, זה שמדובר במשהו עמוק יותר.
למשל אתה כבר לא עושה דברים שהם כיף לך. כשאתה חושב ללכת לאיזה שהוא מקום או לטייל לאן שהוא, השיקול העיקרי הוא פשוט מידת העניין של הילד באותו מקום. קחו בתור דוגמא את האירוע שבו הייתי ביום ראשון אירוע חברה בסופרלנד בדיוק מסוג האירועים שבעבר הייתי עושה את המקסימום כדי להמנע מהם. בשביל שניצלונים מחוממים והופעה של טאררם אני לא אטריח את עצמי עד לראשון, בטח לא בשביל לראות את אותם אנשים שאני רואה בעבודה כל יום. אבל כשיש לך ילד, זה משהו אחר הרצונות שלך זזים הצידה והדבר היחיד שחשוב זה מה יהיה טוב בשבילו.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה כדי לספר שאת המחזור הנוכחי התחלתי רק ב-10 בליל ראשון, במקום בשעה הנכונה. מה רבה היתה התפתעתי כשפתחתי את הטלוויזיה לגלות שלא רק שקרוליינה נותנת פייט לגרין ביי, אלא שקאם ניוטון ממשיך את הביצועים שלו משבוע שעבר וצובר יארדים כאילו הוא דן מארינו בימיו הגדולים ולא רוקי במשחקו השני בליגה.
ההפתעה היא כפולה, מבחינתי. הראשונה, והצפויה, שלא צפיתי שניוטון יהיה כל כך טוב כדי להוביל את הקבוצה שלו להובלה על האלופה המכהנת, בטח לא אחרי שראיתי אותו בקולג'ים ולא התרשמתי יותר מדי מקבלת ההחלטות שלו. אבל ההפתעה השניה, והיותר גדולה, היא העובדה שמדובר ברוקי שמוסר במשחק השני שלו לא פחות מ-44 פעמים, וזה אחרי שמסר 39 פעם במשחק הראשון. מילא מול אריזונה, עם ההגנה החלשה, עוד היה אפשר להסביר את זה, אבל איזה מאמן נותן לרוקי ק"ב למסור כל כך הרבה פעמים מול ההגנה של גרין ביי?
הבלוג של אריאל גרייזס - דיונים על ספורט ובכלל
ובכן, בליגה שלנו היום, זה בדיוק מה שמאמן עושה. כי זאת ליגה שונה לחלוטין מהליגה של לפני שנים מועטות בלבד. אני לא אחדש כשאני אגיד שהחוקים ההתקפיים, התפתחות התקפת הספרד וכן, גם הרצון של הקהל לראות הרבה מסירות, גרמו לכך שהליגה היום נוטה לכיוון ההתקפות, במיוחד אלו של המסירה, בצורה קיצונית. מספיק להסתכל על עשרת הדראפטים האחרונים כדי לגלות רק שני לא-ק"בים כבחירות ראשונות, למשל. אם קאם ניוטון מצליח למסור ל-400 יארד בשני משחקים רצופים הישג שטום בריידי רשם לראשונה רק השבוע, אחרי 10 שנים בליגה, משהו פה אומר דרשני. כן, הגיע הזמן להתחיל להסתגל לסוג המשחק הזה, אם תרצו או לא.
- מה שכן, צריך להזכיר שתי הקבוצות ששיחקו בסופרבול האחרון (פיטסבורג וגרין ביי), למרות שהן קבוצות התקפה מצוינות היו קודם כל קבוצות הגנה חזקות. ופה אני חושב שנראה את ההבדל בין אלו שיתמודדו על אליפות לבין אלו שרק יעשו קולות קבוצות שישכילו לשמור על איזון בכל המובנים, גם בתוך ההתקפה עצמה וגם בין ההתקפה להגנה, יהיה להן יתרון מובנה על קבוצות שמסתמכות על התקפה בלבד.
- מי היה מאמין שקרוליינה תתפוס את האייטם הראשי כבר במחזור השני של העונה הזאת, אבל היא שווה עוד קצת התמקדות. לא שאני חושב שקריאת המהלכים של קרוליינה הרבה יותר מדי מסירה דווקא כשיש לו שני רצים מצוינים בקבוצה היא נכונה, אבל ייאמר לזכותו של רון ריברה, המאמן של הפנת'רס, שאם הוא הולך על זריקה, הוא לפחות נותן את הכלים לק"ב שלו להצליח.
החוכמה היום בהתקפת המסירה היא להתאים אותה ליכולות של הק"ב שלך. ריברה יודע שיש לו ק"ב עם יד מאוד חזקה אבל מן הסתם, בגלל מיעוט ניסיון, בעיה בקבלת החלטות. ולכן, הוא מוציא את יכולת קבלת ההחלטות מהידים שלו הוא בוחר לו מטרה אחת ראשית (סטיב סמית' במרבית הפעמים), מבודד אותה בעומק המגרש ונותן לניוטון להשתמש ביד החזקה שלו. כי זה שם המשחק היום להתאים את המשחק לק"ב שלך.
- לא מאמינים? תראו את ג'יי קאטלר בשיקגו, למשל. אם יש משהו שאנחנו יודעים על קאטלר הוא שיש לו יד חזקה, שהוא לוקח את הזמן שלו בפוקט ושהוא מכריח זריקות רעות תחת לחץ. מה הפיתרון לכזה שחקן? קודם כל, תשים סביבו הרבה ליינמנים וטייט אנדים שיגנו עליו, כדי שהוא לא יהיה תחת לחץ ותדאג למטרות גדולות בעומק המגרש. מה לאבי סמית' (או שמא נגיד מייק מארץ') עושה? משאיר חמישה ליינמנים לחסום ומתעלם מכל הבליצים ומשאיר לקאטלר את דווין הסטר הכל חוץ מרסיבר גדול למסור לו. באמת פלא שקאטלר חוטף סאק אחרי סאק ולא מתקרב לממש עשירית מהפוטנציאל שלו? וזה כמובן רק דוגמא תראו את אורטון בדנבר עם ג'וש מקדניאלס (מאמן דפוק אבל אחד שידע את המגבלות של הק"ב שלו ולכן יצר לו תוכנית משחק מיוחדת) ובלעדיו.
- מה שכן, אני מוכרח לומר שמה שקרה בחצי השני של המשחק בין שיקגו לסיינטס נראה כמו משהו שלקוח מ"Any given Sunday", כשקו ההתקפה פשוט נתן לכל מי שרוצה לעבור ולהרוג את הק"ב. זה נראה כמעט כמו סבוטאג' מכוון, השאלה היא כלפי מי.
- עוד קבוצה שמתאימה את ההתקפה ליכולות של הק"ב שלה היא כמובן ניו אינגלנד. בניגוד לדוגמאות הקודמות, פה כמובן מדובר בק"ב כמעט בלי חולשות. היכולת של בריידי לזהות את ההגנה בליין אוף סקרימג' ולהתאים את ההתקפה אליו גרמה לאימוצה של התקפת הספרד בניו אינלגנד התקפה שדורשת קבלת החלטות מאוד מורכבת, ולאחר מכן לשילובה בהרבה מאוד התקפות אחרות בליגה שגם הן מחזיקות ק"בים אינטלגנטים אינדי, ניו אורלינס, גרין ביי וכו'. השלב הבא היה מה שהתחלנו לראות שנה שעברה והגיע לאופטימום השנה, וזה שילובם של שני טייט אנדים חזקים, מהירים, עם ידיים טובות באותה התקפה. ההצלחה של גרונקובסקי את הרננדז בהתקפת הפאטס הופכת אותה למאיימת עוד יותר ממה שהכרנו ונראית כמו השלב הבא באבולוציה של ההתקפות ב-NFL. אל תתפלאו אם תוך עונה-שתיים נראה את המערך הזה תופס יותר ויותר מקום בליגה.
- ג'מאל צ'ארלס גמר את העונה, אריאן פוסטר עוד לא ממש התחיל אותה וכריס ג'ונסון נראה כמו כלום. הרץ המוביל בליגה, לעומת זאת? פרד ג'קסון. אז מי אמר שרצים הם הבחירה הכי בטוחה בסיבוב הראשון?
- אפשר להגיד הרבה דברים רעים על טוני רומו (ואני לא אתחיל למנות אותם עכשיו), אבל להוביל את הקבוצה שלך לניצחון מפיגור 10, כשיש לך צלעות סדוקות ונקב בריאה (ורק מי שהיה לו פעם צלע סדוקה יודע עד כמה מדובר בדבר כואב), זה לא משהו שהולך ברגל. כבוד.
- כמובן, מהצד השני עמדו הניינרס, קבוצה שהפכה כבר לאומנות את הבעיטה בדלי. אני לא ארחיב על העובדה שאלכס סמית' עדיין פותח בשבילם, נתון שעדיין נשגב מבינתי, אבל מה שהארבו עשה במשחק הזה העדיף לקחת פילד גול ביתרון 7 על פירסט דאון כתוצאה מעבירה שבוצעה במהלך הבעיטה זה כבר מביס את כל חוקי ההגיון.
- אלוהים עדי שאף פעם לא הייתי בעד החוקים שמגינים על ההתקפה, אבל שחקן כמו דונטה רובינסון של אטלנטה צריך למצוא את עצמו מושעה מהליגה לכמה משחקים טובים כדי ללמוד לקח. אחרי ששנה שעברה הוא עשה זעזוע מוח לדשון ג'קסון כשנכנס בו עם קסדה לראש, הוא עשה בדיוק את אותו דבר השבוע לרסיבר השני של פילי, ג'רמי מקלין. בואו נראה אם לגודל סוף סוף יש את הביצים לממש את האיום שלו.
- בשבוע שעבר הזהרתי את בולטימור משאננות אחרי התצוגה מול פיטסבורג וכנראה היתה לזה סיבה. יש משהו בבולטימור האלו שפשוט מסוגל לעצבן אותך כל כך הרבה כשרון שכל כך הרבה פעמים לא מצליח להיות מתורגם על המגרש.
- ואם מדברים על כישרון לא ממוצה, מה תגידו על הצ'ארג'רס? מבחינת אינטלגינצית משחק מדובר בחבורת ילדים בני ארבע. מילא לחטוף חטיפה מוינס וילפורק אבל אחר כך לתת לבריידי להשלים שתי מסירות לרסיברים פנויים ממש לפני המחצית, כשברור שהמסירה תלך הצידה? והפאמבל של טולברט? קבוצה בלי שכל שאף פעם לא תגיע רחוק, לפחות לא כל עוד נורב טרנר שם.
- דטרויט מנצחת ב-45 הפרש, בפאלו עושה מהפך בחצי השני ומנצחת בט"ד של הדקה האחרונה, באיזה עולם הפוך אני חי בדיוק?
- טוב, לפחות מייקל ויק נפצע במחזור השני והחזיר את העולם להסתובב על מקומו בשלום.
- הא, וכל עוד בחור בשם קפקא הוא המחליף שלו אני אוהד איגלס הכי גדול
