בשלהי המשחק של מכבי חיפה מול הפועל ראשון לציון, כאשר כל קרית אליעזר בלחץ אטומי, פנתה לרגע המצלמה ליציע ותפסה שם את השוער ניר דוידוביץ' במצב רוח נינוח משהו. מהצד היה נראה כאילו דוידוביץ' מתעסק יותר עם הפלאפון שלו מאשר עם הקבוצה שלו על הדשא, אבל המחשבות הקונספירטיביות לא החזיקו מעמד יותר מדי זמן כאשר מכבי חיפה הפכה משחק אותו היתה צריכה להפסיד 3:1 לניצחון 1:3.
המשמעות של התחושה שאחזה בצופים באותו קלוז אפ יכולה להיות הרת גורל עבור מכבי חיפה, אבל היא קודם כל עלבון לניר דוידוביץ'. שוער ענק, שוער איכותי, אחד מהשניים הכי טובים כאן כבר למעלה מעשור מעמד שמעט מאוד שחקנים בעמדות אחרות הגיעו אליו. אלא שהקיץ שאוטוטו מסתיים מחק את כל אלו. קיץ שבו דוידוביץ' איבד יותר מדי קרדיט והסיט את הזרקורים מהספורטאי שהוא לאדם שהוא. קיץ שעלול להגדיר מחדש קריירה של שוער ענק ולתייק אותה אחרת, בטח בזיכרון ההיסטורי של מכבי חיפה.
האירוע האחרון במסגרת משחקי הכבוד הבלתי נגמרים של דוידוביץ' התרחש אתמול (שלישי), כאשר דרש שיחת הבהרה עם נשיא מכבי חיפה בעקבות גל הפרסומים בנוגע אליו מסיפורים על פציעות מתוזמנות בצורה מוזרה, ועד לאפשרות שלא ממש היתה קיימת שמכבי חיפה תשחרר אותו. דוידוביץ' פגוע מהיחס "לסמל" כמוהו, פגוע מהשמועות, מהביקורות, אבל בעיקר מאיזה שוער סרבי שהגיע כדי לרשת אותו. מותר לו. חשוב שיהיה איכפת לו. נכון לכדורגלן להיות קצת אגואיסט ולהתעסק בעצמו. השאלה היא איך. ושאלת האיך היא שאלה שדוידוביץ' מפספס יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה.
מספרים שכבר כאשר נודע לדוידוביץ' שמכבי חיפה מחפשת שוער זר, הוא לא ממש ידע לקבל זאת כמו ספורטאי שמכבד את מעמדו, כמו סמל. אחר כך הגיע הראיון הבלתי נשכח במעריב, אבל גם לאחריו מכבי חיפה המשיכה לטפל בו בכפפות של משי. יתרה מזו, אלישע לוי נתן לו את ההזדמנות השווה בתחילת העונה כדי שיוכיח שהרעיון להיבנות מחדש בעמדת השוער של מכבי חיפה היה מוקדם. אלא שגם במשחקי תחילת העונה דוידוביץ' לא ממש הוכיח זאת. הוא לא התפרק, אבל גם לא הרשים. הוא לא רמז מפורשות שאת הנסיגה ביכולתו אפשר עדיין לעצור. אפילו עכשיו, כשבויאן שאראנוב עדיין לא ממש נצץ, למעט מאוד אנשים יש ספק לגבי מהפכת דוידוביץ'.
לא בכל מועדון ולא כל מאמן היה נוהג כך בדוידוביץ' בתחילת העונה, אחרי שהוציאו סכומי עתק על שוער זר. אלא שלא נראה שדוידוביץ' מעריך זאת. הוא לא מקבל את הדין כמו ספורטאי שחושב שהוא סמל. לכך אפשר להוסיף את אי העברת סרט הקפטן ליניב קטן במשחק בגנק, בשרשרת של דברים שמסרבת להיפסק. לא צריך להיות מעריץ של דוידוביץ' או אוהד של מכבי חיפה כדי להתבייש בשבילו. כל אוהד כדורגל זוכר כיצד דוידוביץ' קיבל את ההזדמנות הראשונה בגיל צעיר מאוד ואיך בלילה אחד זרק את בוני גינזבורג לספסל. כאחד שקיבל את ההזדמנות ההוגנת כחלק ממהפכה דומה בשער מכבי חיפה, מהפכה שגם הוכיחה את עצמה עם השנים, אתה מצפה מדוידוביץ' שיבין את התהליך הזה או לפחות ישלים איתו. בטח שלא יירד לאותה קטנוניות שהוא שוחה בה כבר מספר חודשים.
אפשר להזכיר לדוידוביץ' כיצד מכבי חיפה היתה שם בשבילו בפציעות ובפאשלות. כיצד יכלה לוותר עליו בשנים האחרונות של הקריירה כמו שעשתה לכוכבים גדולים ממנו. אבל אחרי ההתפתחויות האחרונות קשה להאמין שהוא מסוגל להבין זאת. החודשים האחרונים שלו אינם אולי סטיית תקן, אלא כנראה המקרה עצמו. תקופה שתגדיר מחדש קריירה מפוארת ותציב שם יותר מכוכבית אחת, בטח לצד התואר סמל.
אלא שזו גם בעיה של מכבי חיפה. שחקן ברמתו ודמותו של דוידוביץ' יכול להיות סכנה בחדר ההלבשה כאשר הוא מסתובב עם מטענים כאלה. אם פעם מדובר היה בכלי חשוב בדרך לעוד תואר של מכבי חיפה, התנהגותו החוזרת של השוער היא מכשול בפני הצלחת הבאה וכנראה גם נכס לכל צלם שמחפש קלוז אפים ביציע לקבוצות במצוקה בזמן משחק. לא ברור מדוע יעקב שחר ממשיך ללטף אותו. האם זה מתוך אבהות, אולי מתוך מחשבה על חוזה שמסתיים בקיץ, אבל מומלץ לו להתערב אם גם הפעם השוער המתוסכל שלו לא יבוא על סיפוקו.
לעמוד הדעות בוואלה! ספורט
שומט את כבודו: דוידוביץ' משלם על מלחמות הכבוד שלו
21.9.2011 / 9:00