נסו לחשוב על ספורטאי שכל אחד מכיר, ושלאף אחד מעולם לא הייתה בעיה איתו. אין כדורגלן כזה, גם לא כדורסלן - הרי אלה תמיד יהיו משוייכים בראש ובראשונה למועדונים שלהם. וכך נותרנו עם אנשי הספורט האינדיבידואלי. הטניסאים רגשיים מדי, השייטים רחוקים מדי מהמיינסטרים, ואריק זאבי ממלא את המשבצת יותר טוב מכל אחד אחר. עם מדליה אולימפית אחת ביד, שלל הישגים מפוארים וקריירה שעדיין לא נגמרה, אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר בספורטאי האולימפי הנערץ בישראל.
מיקי ברקוביץ' הכניס את כולנו לבריכות בכיכר מלכי ישראל
ויעקב חודורוב שבה את ליבנו, במגרש ומחוצה לו
עוד אישים ותופעות בפרוייקט המיוחד של וואלה!: קונצנזוס ישראלי
מדליית הארד האולימפית בה זכה אריק זאבי באתונה 2004 נתנה לו את הדחיפה הרצינית ביותר, אבל מקרים אחרים כבר הוכיחו לנו שכמעט כמו כל דבר בחיים - גם מדליסט אולימפי זה תואר רגעי בארץ, תואר שאנשים יכולים לשכוח מהר מאוד. קשה להגיד שאריק זאבי ידע איך להשתמש בקרש הקפיצה הזה כדי להפוך לדמות כל כך נערצת. קשה מהסיבה הפשוטה שכל מה שהוא עשה היה להכניס את עצמו למשבצת הכל כך מחייבת, וזה פשוט הספיק. יותר מ-7 שנים עברו מאז אתונה 2004 וזאבי ממשיך להיות שייך למועדון המצומצם של השמות הגדולים בספורט הישראלי. מועדון שכולל שמות כמו יוסי בניון, עמרי כספי ושחר פאר - מועדון שבדרך כלל אתה צריך להצדיק את מיקומך בו מדי יום.
בניגוד לאחרים, אריק זאבי פשוט נשאר כמו שהוא, וזה הספיק. הוא ידע להגיד את המילים הנכונות בראיונות, להתפאר בנצחונותיו ולהסביר את הפסדיו, לשמוח וגם לבכות, להיות אמיתי ולהביא אמת יפה. קשה מאוד להחמיא לספורטאי כזה מבלי להתחמק מקלישאות, כי זה אחד האנשים היחידים בעולם התרבות, הבידור והספורט בארץ שכל פעולה שהם עושים כלפי חוץ נראית פשוט מושלמת.
הכי אהבנו: לחכות איתו ארבע שנים למדליה האולימפית ש"נלקחה" ממנו בשנת 2000, ולזכות בה
הכי לא אהבנו: שהוא מעולם לא הצליח באליפויות העולם