משפחות הכדורגל: בני יהודה

מימין לשמאל על הספה: אדיר ראובן - בן 16, רוני ראובן - בת 9, טלי ראובן - בת 39, אודי ראובן - בן 42.
שוכב: עמית ראובן - בן 13. אודי וטלי גדלו בשכונת התקוה, הילדים גדלו שם ברוחם. מתגוררים בחולון.

"נולדתי לתוך זה", אומר אודי, ולמרות הקלישאתיות, כשהוא חושף קצת יותר פרטים מבינים שזה פשוט נכון: "אבא שלי עלה ממצרים ואמא שלי מסוריה, שניהם התיישבו בשכונת התקוה, והכירו שם". אודי הוא נצר לשכונת התקוה, וככזה לא הייתה לו באמת אופציה אחרת: "כשהייתי ילד, היינו הולכים אחרי הבית ספר לספריה בבית דני, מכינים שיעורים, ואחר כך הולכים לראות את האימון של הקבוצה". ובאמת, לגדול בשכונת התקוה לא ממש משאיר אופציות: "לא היו לי חברים שאוהדים קבוצות אחרות. בשכונה הכל היה בני יהודה"

רוני, אדיר ועמית הם דור ההמשך. "למרות שהם לא גדלו בשכונת התקוה, הם עדיין מחוברים לקבוצה", מספר האבא הגאה. לשני הבנים ולאבא יש מנוי, האמא והילדה מצטרפות לעתים. בעוד שבשכונה לא היו אופציות אחרות, איך זה לגדול במקום כמו חולון? "דווקא יש פה הרבה אוהדי בני יהודה, אבל בלי קשר, אני חינכתי את הילדים שלי שזו לא חוכמה להצטרף לחזק ולהצליח, עדיף לנסות עם החלש", אודי מסביר קצת על ההרגשה של לאהוד קבוצה "קטנה". ובכלל, שבוע שני רצוף שיש לנו ילד שנקרא על שם שחקן. "לבני יהודה היה שוער בשם אדיר שמיר, ואני זוכר שהוא היה גבוה ויפה, והייתה לו מכונית אלפא ספיידר עם גג נפתח. ידעתי שכשיהיה לי בן, אני אקרא לו אדיר".

"אין ספק שזה פחות כיף כשהמשחקים בבלומפילד. פעם הייתי מגיע לשכונה, הולך בסמטאות למגרש וכולם היו מברכים אותך בהצלחה מהחלונות ומהחצרות". הרבה קבוצות משכונות היו בארץ, אבל בני יהודה היא הבכירה ביותר ששרדה, וכדי לעשות את זה היא הייתה צריכה לוותר על משהו. וכמו שהאוהדים לא גרים יותר בשכונה, כך גם הקבוצה: "יש עדיין מסורות. אם אנחנו מנצחים, אחרי המשחק הולכים לאכול בבוסי הישן בתוך השוק, ופותחים שם פרלמנט", מספרים הגברים לבית ראובן.

הקאלט של אודי הוא דווקא על משחק שהוא לא היה בו, משחק האליפות. הוא היה אז חייל, והיה צריך להישאר שבת בכוננות: "חבר שלי גם אוהד בני יהודה, גנב אוטו צבאי, יצא מהבסיס בשבת, נסע לאיצטדיון, היה בחגיגות וחזר בלילה". ביום ראשון, הקצין של אודי הגיע לבסיס ושאל איך היו החגיגות, ואודי אמר לו שהוא לא אישר לו לצאת אז הוא נשאר בבסיס: "הקצין אמר לי שאני פראייר, ושהוא היה בורח בלי לחשוב פעמיים".

הדגל הזה נמצא אצל משפחת ראובן כבר 21 שנים. אפשר לראות שהוא קצת קרוע, אבל זה בסדר: "זה הדגל שחילקו בשכונה לקראת סוף עונת האליפות כשהיה ברור שנעשה את זה". כסף נאסף מכל בעלי הבאסטות על מנת לייצר אותם, והיום הילדים לוקחים אותו איתם למשחקים. "הילדים מאמינים. הם בטוחים שיום אחד בני יהודה תיקח שוב אליפות", אומר אודי, ומוסיף בהשלמה: "לי כבר אין אמונה שזה יקרה. אבל מי יודע?"