לנבחרת הכדורגל של ישראל היה בשנות החמישים שוער מצוין. קוראים לו אברהם בנדורי ובעולם הכדורגל מכירים אותו, בחוץ קצת פחות, בעיקר משום שאיתרע מזלו של בנדורי להיות מחליפו של יעקב חודורוב. כך יוצא שההיסטוריה של מדינת ישראל מכירה בבנדורי כשוער גדול, אבל בחודורוב כאישיות ענקית, כזו שחורגת בהרבה מתחום הספורט.
למה אנחנו כל כך אוהבים גם את אריק זאבי?
ומה מיוחד במיקי ברקוביץ'?
עוד אישים ותופעות בפרוייקט המיוחד של וואלה!: קונצנזוס ישראלי
מה הפך את חודורוב, חתן פרס ישראל שהלך לעולמו ביום האחרון של שנת 2006, לדמות מיתית שאליה נלוותה, בדרך כלל, האמירה ש"שוער כזה לא היה פה"? הסיבה העיקרית היא התקופה שבה שיחק. זה היה עידן נטול טלוויזיה במדינה צעירה שעסוקה במלחמת קיום כלכלית וצבאית. חדורוב בלט אפילו בזמן שבו כדורגלנים התפרנסו למחייתם מנהיגת אוטובוסים ועבודות צווארון כחול אחרות במקום להעביר את הקריירה בסייסטה מתמשכת הוא היה מלח הארץ, הצבר האולטימטיבי שסייע בהקמת המדינה, שלקח חלק במלחמות ישראל ושהגן על שערה מפני הגויים. אלה היו השנים שבהן מותר היה לנו להפסיד בכבוד, כך שאפילו תבוסה של 5:0 בברית המועצות יכלה לזכות את השוער הישראלי בתואר המצטיין של המשחק. דבר כזה לא ממש היה עובר היום, אבל אז הוא נחשב לגיבור לאומי. והמיתוס רק הלך והתעצם עם השנים.
חודורוב הוא הרפרנס המושלם לכדורגלן של פעם לא מפונק, לוחם על המגרש ומחוצה לו ואדם שהיה ונותר נערץ על ידי חבריו גם הרבה לאחר פרישתו. גם היום, שישה עשורים אחרי ההצגות הגדולות שלו, מעטים יחלקו על התרומה של חודורוב, לא רק לכדורגל הישראלי אלא גם כאחת הגאוות של מדינת ישראל לדורותיה.
הכי אהבנו: הניצוץ העולה בעיניו של כל מי שראה את חודורוב משחק
הכי לא אהבנו: שעם כל ההילה סביבו, יש לו רק 31 הופעות בנבחרת ישראל