משפחת הכדורגל: הפועל תל אביב

מימין לשמאל: ערן לאור בן 29, אלי לאור בן 57, יעל לאור בת 26, יובל לאור בן 18. ערן ואלי מנויים לשער 7 בבלומפילד, יעל ויובל לשער 5. מגיעים באופן קבוע גם למשחקי החוץ. למשחקים מגיעים גם חמישה אוהדים נוספים מהמשפחה המורחבת. לפי המסורת המשפחתית, למעמד גמר הגביע, אם הפועל מגיעה אליו, מצטרפת גם האמא. לא בתמונה: שכטר, החתול של ערן הקרוי על שמו של, נכון, איתי שכטר.

אם בדרך כלל החינוך לאהדת הקבוצה עובר מאב לבן (ולבת), במשפחת לאור זה קצת ההפך. אלי אמנם אוהד הפועל מילדות (לצד חיבה להפועל פרדס חנה) ואף מחזיק ברזומה כמה הברזות משנות התיכון בכפר הירוק לטובת משחקים, כמו גם נוכחות במשחק האליפות המפורסם של 1986, אבל את ההגעה למשחקים הוא העדיף להשאיר לילדים. זה חזר אליו כמה שנים אחר כך, כמו בומרנג: "לפני כמה עונות, אחרי מסע שכנועים מקיף מצד הילדים, עשיתי מנוי לראשונה בחיי. משם זה הפך להיות גם משחקי חוץ קרובים, באזור המרכז. פתאום גם סכנין וקריית אליעזר הפכו לאופציה של זמן איכות משפחתי. בינתיים זה נעצר שם".

יובל מספר: "את הפעם הראשונה בבלומפילד – במשחק זניח של גביע הטוטו נגד עירוני ראשון לציון בשנת 98' – אני לא ממש זוכר, כי הייתי בן חמש. אבל אין ספק שנכנסתי לזה חזק: בטקס יום העצמאות של גני הילדים בגבעתיים, כשנכנסו דגלנים לצלילי המארש הצבאי, הייתי היחיד מבין מאות ילדי גן חובה ששר ביחד עם המנגינה את שיר השחקן של סבסטיאן סימרוטיץ'. אבא לא שוכח לי את זה עד היום. עם השנים התחלתי ללכת לעוד ועוד משחקים, עד שלפני שש שנים עשיתי את המנוי הראשון ומאז אני לא מפספס את משחקי הבית והחוץ. תחביב אישי: מומחיות בשיטת הניקוד של הקבוצות באירופה. כמובן ששם אנחנו לא רואים ממטר את חיפה ומכבי".

למשחקי הבית נרשמת נוכחות מלאה של בני המשפחה, כשלמשחקי החוץ מתלווה לעיתים גם אלי. הדינמיקה בשבתות, עם זאת, קבועה: "מתכנסים בגבעתיים לארוחת צהריים משפחתית, בסיומה מתחילים דיונים באשר לשעת היציאה למשחק. ערן מבקש לצאת בשעה מוקדמת ומופרכת בתואנה שהוא צריך לשמור מקומות, יעל מתקוממת ומנסה לאחר אותה עד כמה שניתן, יובל טוען שלא אכפת לו. בסוף מתפשרים על משהו באמצע, נוסעים למגרש ושוב מגלים שהקדימו הרבה יותר מדי. בדרך חזרה מבטיחים לערן שבפעם הבאה הוא לא קובע כלום".

יעל התחילה לבוא לכדורגל לקראת סוף עונת הדאבל בשנת 2000, אבל נשאבה לזה לגמרי רק בעונה שאחרי. השיא מבחינתה הגיע שנה אחר כך: "בכל אחד ממשחקי החוץ של הפועל במסע האירופי המופלא בגביע אופ"א, הודעתי שאני נוסעת. נגד צ'לסי נשארתי בבית, מוסקבה לא היתה אופציה ריאלית באמת ובפארמה נשבר לי הלב לראות המוני אוהדים כשאני לא שם. הנסיעה למשחק נגד מילאן בסן סירו פיצתה על הכל. ולא בגלל שבמחצית הראשונה החליט במאי המשחק לתת לי קלוז?אפ שגרם לכל המשפחה שנשארה בבית לקנא בי. טוב, קצת".

התמונה הזו תלויה בביתו של ערן, עיתונאי ועורך בעיתון "העיר", שמספר: "ה-15 במאי 2010, איצטדיון טדי. אף אוהד הפועל לא ישכח את התאריך הזה, בטח לא מי שהיה שם. למחרת, כשהגעתי למערכת, עברתי על תמונות מאמש ומצאתי אחת מדהימה, של הצלם ספי מגריזו, שלכד בעדשה שלו את היציע שלנו – חברים, פרצופים ושמות שמלווים אותי שנים, בכל משחק, שם יחד איתי – לפני התפרצות האושר הכי גדולה שחווינו כאוהדים. פרסמנו אותה בגיליון הדאבל המיוחד שיצא באותו שבוע, ובאדיבותו הסכים ספי לשלוח לי את הקובץ המקורי, שהוגדל לתמונת ענק. מה שהוביל, אגב, לוויכוח ארוך בפייסבוק שלי לגבי הרגע במשחק שבו היא צולמה. הדעות נעות בין דקות הפתיחה עד דקות ספורות לפני שערן זהבי שינה לכולנו את החיים".

(רוצים גם אתם להשתתף? שלחו מייל לכתובת mcpross@gmail.com)