בואו נהרוג מיתוס. פעם אחת ולתמיד נגמור את הסיפור הזה . סוד הכדורסל הכי גלוי שמעטים לא הצליחו לפענח אותו "התקפת המשולש". מה זה בכלל? איך זה עובד? ואם זה עובד כל כך טוב אצל פיל ג'קסון, אז למה לא אצל כל אחד? אבל לפני שמגיעים לתור הזהב של פיל ג'קסון שהתחיל בשנת 91 ולשמונה האליפויות שלו (6 עם הבולס, 2 עם הלייקרס) בואו נראה מאיפה התחיל בכלל הסיפור של "התקפת המשולש". מאיפה נפל הדבר הזה על ה-NBA והשאיר את קבוצות הליגה רצות אחרי שאריות ואת ג'קסון עם טבעות.
איפשהו בשנות הארבעים היה מאמן במכללת דרום קליפורניה בשם סם בארי. בחור נחמד שפיתח שיטת התקפה שהתבססה על משולשים. אחד הגארדים של קואץ' בארי היה שחקן בשם טקס ווינטר, שהיה בערך היחיד שהבין על מה המאמן מדבר. אחרי שווינטר הבין ששחקן גדול הוא לא יהיה, הוא החליט לקחת את שיטת המשולשים ולשדרג אותה קצת.
וכמו בכל אגדה, הסיפור של ווינטר (ואולי גם של ג'קסון, ג'ורדן, קובי ושאק) התחיל קשה. בסוף שנות השמונים הוא הגיע עם השיטה המנצחת לפט ריילי, שאימן אז את הניקס. ריילי החליט לבדוק את העניין. במשחק טרום העונה הראשון של הניקס הם קלעו בקושי 60 נקודות. זו היתה הפעם האחרונה שריילי ראה את ווינטר ואת התקפת המשולש בצד שלו.
התחנה הבאה היתה שיקגו, שם מצא ווינטר את המאמן הטרי והפתוח לחידושים של הבולס, פיל ג'קסון. התוצאה: שלוש אליפויות, אח"כ עוד שלוש ואז עוד שתיים עם הלייקרס. 350 עמודים סודיים מכיל הספר של ווינטר. אי אפשר לקנות אותו בשום חנות, מי שרוצה מוזמן לשלם 65 דולר (מאמנים רק 45 דולר) כדי לראות את ווינטר מעביר את התורה בכמה שעות אחר הצהריים, כולל כמה הדגמות.
איך זה בדיוק עובד?
כמה פרטים טכניים שלאחריהם תוכלו להגיד שאת העקרונות אתם יודעים פחות או יותר. השיטה בגדול אומרת שכמעט ואין חשיבות להגדרת התפקידים על המגרש וכל שחקן צריך להיות בעל יכולת סבירה לשחק בכל תפקיד. הרעיון בבסיסו הוא לרווח את המשחק כמה שניתן כדי ליצור אפשרויות קליעה, מסירה, כדרור או חיתוך לסל, כשעל השחקנים להיות ערים לכל מיסמאצ' או חולשה שנוצרת בהגנה.
ולעניין עצמו. ההתקפה מסודרת בצד החזק (Strong side) בצורת משולש כששחקן אחד בעמדת הציר התחתונה (לואו פוסט), שחקו שני על קו הבסיס באזור קשת השלוש והשלישי על קשת השלוש 45 מעלות מהסל. כל שחקן במשולש שמקבל את הכדור צריך להיות בעל אופציה לקליעה/מסירה או כדרור. שחקן מהמשולש, שמסר את הכדור, חותך לכיוון הסל וממשיך לחסימה בצד הרחוק מהכדור (Week side). את מקומו של השחקן שעבר לצד השני משלים שחקן מהצד הרחוק. וחוזר חלילה. החכמה היא לאתר כל הזמן את חלקיק השניה שהמגן איבד את השחקן שלו, או שההגנה התכווצה פנימה והשאירה שחקן פנוי לקליעה נוחה מבחוץ.
מסובך? פחות ממה שזה נשמע. שאקיל אוניל, למשל, פתח את הספר עם ההסברים על השיטה ואחרי זה אמר, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אני לא יודע איך להסביר את השיטה, אבל אני מבין בדיוק למה מתכוון ג'קסון". אם ככה, למה רק בבולס או בלייקרס הסיפור עבד/עובד? ברור שהרכבים עם ג'ורדן-פיפן-קוקוץ' או בראיינט-שאקיל-פוקס הם הרכבים אופטימאליים. כשביל קרטרייט הגיע השנה לאמן את הבולס, הוא אמר לג'רי קראוס ולעיתונאים דבר שכמעט והפיל אותם על הרצפה מצחוק: "אנחנו אמנם קבוצת הגנה, אבל אני הולך להחזיר לבולס את התקפת המשולש של ג'קסון". את הניצחון הכי גדול העונה הוא השיג דווקא מול הלייקרס של ג'קסון, אבל בעיקר בזכות "משחק הדמים" שהשאיר את ג'קסון כמעט בלי שחקנים על המגרש. יכול להיות שקרטרייט בכלל לא הבין את "המשולש" כל השנים?