ב-19 מאי 1984 זכתה איטליה באירוח מונדיאל 1990 אחרי שגברה בקלות על ברית המועצות עם 11 קולות לעומת חמישה. ארץ המגף הציגה אז את אלופת העולם הגאה שזכתה באליפות העולם ב-1982, יובנטוס הניפה שלושה ימים לפני כן את גביע אירופה למחזיקות גביע ובסוף החודש עמדה עיר הבירה רומא עמדה לארח את גמר גביע אירופה לאלופות, בין הקבוצה המקומית לליברפול האנגלית.
איטליה שימשה באותן שנים כמרכז הכדורגל העולמי ב-ה' הידיעה, אבל ראשי הכדורגל המקומי לא שבעו נחת. זכרון פרשת ה"טוטונרו" מתחילת שנות ה-80, במסגרתה הוטו משחקים ושבסופה מילאן ולאציו נבעטו לסרייה B ופאולו רוסי הושעה לשנתיים, עדיין היה רחוק מלהיעלם וראשי קבוצות מהדרג השני והשלישי המשיכו לזעוק "שחיתות!" ולטעון להעדפה בוטה של איגוד השופטים המקומי את המועדונים הבכירים. בארץ המגף היו אז גם מי שהיו נחושים לשפר את התדמית והם הגו פעולה מקורית וחסרת תקדים.
כחלק מהניסיון לנקות את הכדורגל המקומי ולשוות לו מראה טוב יותר בעיני העולם, החליטו ראשי ההתאחדות המקומית שלראשונה בהיסטוריה שיבוץ השופטים למשחקי הליגה ייעשה על פי הגרלה ולא בידי אדם כזה או אחר. הוועדה הטכנית של איגוד השופטים איבדה את כוחה ועם או בלי קשר, אותה עונה גם בישרה על אחת מהאלופות המפתיעות בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי יש שיגידו המפתיעה ביותר. זהו סיפור הסקודטו היחיד בתולדות הלאס ורונה.
אילו שמות קישטו את הסרייה A בעונת 1984/5. רומיניגה ואלטובלי באינטר, פלאטיני ובונייק ביובנטוס, וירדיס ובארזי במילאן, סוקרטס בפיורנטינה, זיקו באודינזה, פלקאו ברומא, סרנה בטורינו וסונס בסמפדוריה. בסן פאולו של נאפולי גם זיגזג פנומן ארגנטינאי שבקיץ הפך לשחקן היקר בעולם, דייגו מראדונה.
הלאס ורונה, לעומת הרבה מהקבוצות השאפתניות, העמידה סגל קצר וצנוע. הג'אלובלו חזרו רק שנתיים לפני כן לליגה הבכירה ולמרות שבעיר נבנתה קבוצה טובה שבשנתיים האחרונות הגיעה לגמר הגביע וסיימה במקומות הרביעי והשישי בליגה, אף אחד לא ציפה שההפתעה תגיע דווקא מסטדיו מארק'אנטוניו בנטגודי. הרי ב-15 השנה האחרונות הסקוטדו לא יצא משערי טורינו, מילאנו או רומא והאליפות היחידה עד עכשיו של הקבוצה מצפון-מזרח איטליה הייתה זו של הליגה השנייה.
יובנטוס סומנה אז כפייבוריטית לזכייה, רומא והמילאנזיות היו אמורות לקרוא עליה תיגר, אבל לאוסבלדו באניולי, היו תכניות משלו. 17 שחקנים בלבד מספר כמעט בלתי נתפס נטלו חלק ב-30 משחקי הליגה של ורונה לאורך אותה עונה, אבל הם היו יחידה קטנה ומובחרת, שבשם הגיבוש והכימיה הפתיעה את איטליה. "בניתי קבוצה של שחקנים צעירים שלא מצאו את המקום שלהם בקבוצות גדולות יותר. זו הייתה חבורה מיוחדת", סיפר המאמן בראיון ל"לה רפובליקה".
הכל עבד לקבוצה הצנועה באותה עונה. השוער קלאודיו גארלה וארבעת שחקני ההגנה הקבועים רוברטו טירצ'לה, דומניקו וולפטי, לוצ'יאנו מראניון ומאורו פרוני, דאגו שהקבוצה תספוג 19 שערים בלבד, האנס-פטר בריגל הגרמני שהגיע מקייזרסלאוטרן עשה את העבודה במרכז המגרש, הקשר המבריק אנטוניו די ג'נארו היה אחראי על הניצוץ ופרבן אלקיאר הדני שהונחת מלוקרן, הופקד על פירוק ההגנות היריבות. האליפות הייתה בדרך.
הג'אלובלו הצהירו כוונות כבר במחזור הראשון של אותה עונה עם 1:3 על נאפולי והכוכב מראדונה. אחר כך הגיע גם תיקו מחמיא נגד אינטר בסן סירו, אבל במחזור החמישי השחקנים של המאמן באניולי עשו צעד ראשון אמיתי בדרך לאליפות עם 0:2 ביתי על יובנטוס שזכתה בשלוש אליפויות בארבע העונות האחרונות. ג'וזפה גאלדריסי כבש את הראשון בדקה ה-62, אבל הקינוח הגיע תשע דקות לסיום. פרבן אלקיאר קיבל את הכדור באגף השמאלי והחל להתקדם לכיוון השער. הוא עבר את סטפנו פיולי, איבד את הנעל בדרך אבל המשיך לרוץ כשרק גרב לרגלו, התגבר על לוצ'אנו פאברו והכניע את סטפנו טאקוני בבעיטה שטוחה משמאל לימין. האוהדים היו באקסטזה.
ג'ובאני גאמביני תיאר את אותו שער בספר שכתב ושנשא את השם "האגדה של הלוחם הוויקינג פרבן": "הדני החליט שגאלדריסי כבר הבקיע ושעכשיו תורו. הוא הטביע את הרגל בדוושת הגז והמהירות שלו הגיעה לגבולות שהציב קארל לואיס באולימפיאדת 1984". העיתונאי יליד העיר, ג'אנלוקה ויג'יני, הוסיף: "מאוחר יותר באותו יום הבנתי שראיתי רק שער אחד ושהשני היה אחד מפלאי עולם. ראיתי כיצד נולד המיתוס של פרבן אלקיאר".
כשהמחזורים חלפו, החלו להיעלם גם הספקות של אוהדי הכדורגל באיטליה. הסגל הקטן שמר על הכימיה וכל שחקן ידע את מקומו ואת תפקידו. כשבאניולי הבין שהמכונה כבר מניעה את עצמה, הוא אפשר לכוח האנרציה לעשות את שלו ושחקן ההגנה דומניקו וולפטי אף סיפר פעם שבזמן שהקבוצה הייתה מתחממת לפני משחקים, המאמן היה מדביק על דלת חדר ההלבשה דף עם ההרכב ואחר כך מתפנה לשבת בפינה ולקרוא עיתון.
הג'אלובלו הוליכו את הטבלה מהמחזור השני ועד סיום העונה (חלקה במשך שבוע אחד בלבד את הפסגה עם אינטר) ו-1:1 בחוץ נגד אטאלנטה במחזור ה-29, הבטיח לה את האליפות הראשונה בתולדותיה. השדר ושחקן התיאטרון אוהד הקבוצה, רוברטו פוליארו, כתב באתר הרשמי של המועדון על אותו יום בברגאמו: "צעקתי בבכי לתוך המקרופון אלף פעם 'קמפיוני, קמפיוני, קמפיוני, קמפיוני'. נשיקות, חיבוקים, דמעות. היה רצון מטורף לעצור את הרגע בו השחקנים והאוהדים חגגו על כר הדשא בברגאמו וברחובות בבית בוורונה".
בוורונה אולי היה מי שקיווה שעכשיו הקבוצה תהפוך לכוח משמעותי וקבוע בסרייה A, אבל לא כך היו פני הדברים. את העונה הבאה הקבוצה סיימה במקום העשירי בלבד ועד מהרה היא חזרה למקומה הטבעי באמצע שרשרת המזון של הכדורגל האיטלקי. השוער גארלה עבר לנאפולי, מרקו פאנה נחת באינטר, ג'וזפה גאלדריסי התחדש באדום-שחור של מילאן ובריגל חתם בסמפדוריה.
הג'אלובלו החלו לדשדש, נשרו לליגה השנייה ובהמשך לשלישית, איבדו את הבכורה בעיר (אבל לא בכמות האוהדים) לקייבו הקטנטונת ובסוף העונה שעברה חגגו פעם נוספת אלא שהפעם זו הייתה בסך הכל העפלה לסרייה B. ואולם למרות זאת בארץ המגף זוכרים עד היום את האליפות של ורונה כייחודית ומרגשת ומזכירים אותה לעתים קרובות. עד היום הסקודטו של ורונה נחשב לאחד מה"נקיים" ביותר אי פעם באיטליה, לזה שהוכיח כביכול שאפשר לזכות באליפות גם בלי להיות חשוד בשחיתות.
עונת 1984/5 הייתה היחידה בהיסטוריה של הליגה האיטלקית בה שופטים שובצו בהגרלה ולא על ידי ועדה מקצועית כזו או אחרת. היא הייתה עונה בה קבוצה קטנה הוכיחה שאפשר להפתיע, עונה בה הערים הגדולות והעשירות נשארו מאחור בכל הנוגע לכדורגל, עונה מהמיוחדות והמרעננות בתולדות הכדורגל האיטלקי.
