אוגוסט 2002, שעת לילה מאוחרת במרכז טורונטו. רוג'ר פדרר כבר היה טניסאי מוכר, אבל עדיין לא כזה סלב ענק שיגרום לאנשים בעיר הקנדית להבין למה הוא רץ ברחובות, כשהוא ממרר בבכי ומחפש את בית המלון שלו. לא הם וכנראה שגם לא הוא ידעו שזה היה אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה של רוג'ר פדרר. הרגע שבו הפך טניסאי מוכשר אך כל כך שנוי במחלוקת לאחד השחקנים הטובים בכל הזמנים - אם לא הטוב מכולם.
האיש ששינה את פדרר
אנחנו מדברים כמובן על השנים שלפני תואר הגרנד סלאם הראשון של רוג'ר פדרר, בקיץ 2003 כשהוא היה בן 22. בזמן ששחקנים בני דורו כמו לייטון יואיט ומראט סאפין קטפו תארי גרנד סלאם עוד לפני שיכלו לשתות אלכוהול בארצות הברית, רבים ניסו להבין מה עוצר את רוג'ר פדרר. מי שעקב אחריו יכול היה לזהות ניצוצות של גאונות טניס בכל משחק שבו השוויצרי ה"מוזר" ניצח, אבל אחרי כל ניצחון גדול שלו הגיע בדרך כלל הפסד מרגיז שהיה מרחיק אותו מהתודעה. מי שעקב אחריו קצת יותר, ידע שמדובר בבחור די "מופרע", שהתחיל לשחק טניס ולשבור מחבטים פחות או יותר באותו זמן. עוד אחד מאלה שהוריהם היו מלווים אותם לכל טורניר, רק הרבה יותר מתמרד.
כשאביו רוברט היה מבקש ממנו להפסיק לנפץ מחבטים ולקלל את עצמו הוא היה זורק ליציע הערה בסגנון: "למה שלא תלך לשתות משהו ותעזוב אותי בשקט?". שחקנים שעברו איתו באותם טורנירים לנוער ידעו לספר על בחור שאחרי כל הקריזות על המגרש היה מסתגר בחדר ההלבשה ובוכה במשך חצי שעה על כל הפסד. פדרר עצמו סיפר בשלבים יותר מאוחרים על התקופה הקשה שלו כטניסאי מתבגר, ואמר שכדי להירדם הוא היה מטיח את ראשו בכרית בשיא העוצמה עד שהיה מצליח להשיג את השקט המיוחל.
יש הרבה תיאוריות למשחק הכל כך עשיר ומגוון של רוג'ר פדרר, המשחק שהפך אותו לטוב בעולם. תיאוריה אחת מספרת שבמקביל לטניס הוא הרבה באימוני בדמינטון וכדורסל, שעזרו לקשר העין-יד שלו, למהירות ולחשיבה המהירה. הוא גם הרבה לשחק שחמט בגיל קטן, מה שהפך אותו לאסטרטג גדול. הוא עשה את זה כי היה ילד ספורטיבי שגדל באווירה ספורטיבית, אבל אף פעם לא היה מקובל במיוחד.
הוא הגיע לשיא שלילי מבחינת חוסר פופולריות כשהוזמן לגור, ללמוד ולהתאמן באקדמיית הטניס הלאומית של שוויץ באזור לוזאן - הרחק מבית הוריו ליד באזל. פדרר, שהגיע ממשפחה שוויצרית-גרמנית, עבר לסביבה שוויצרית-צרפתית והרגיש זר לחלוטין. כשהיה בן 16 עזב את האקדמיה וחזר לבית הוריו. מי שהמתין לו באקדמיית הטניס המקומית היה פיטר קרטר, טניסאי אוסטרלי שפרש מהסבב בגלל פציעה, התחיל לאמן ילדים בשוויץ ונשאר במדינה אחרי שפיתח קשר עם בחורה מקומית. קרטר התחיל לעבוד עם פדרר לפני שעזב, וחיכה לו בזרועות פתוחות כשחזר. שם הכל השתנה.
בגיל 21 תגיע לאנשהו
פיטר קרטר היה הניצוץ בחייו של רוג'ר פדרר הילד. מקורבים של השניים סיפרו כי גם בגילאים המוקדמים ובעיקר בגיל ההתבגרות קרטר היה היחיד שידע איך להרגיע את פדרר. המטרה העיקרית של האוסטרלי הייתה לגרום לפדרר בדרכו שלו להבין את כמות האנרגיה המיותרת שהוא מבזבז בגלל התפרצויות הזעם שלו. קרטר הצליח לפתוח לפדרר את העיניים, במידה מסוימת. הוא הצליח לשפר את היחסים שלו עם הוריו, שכן במקרים רבים שרר נתק בין שני הצדדים. עד כמה שזה נשמע מצחיק היום, פדרר היה פשוט "מאכזב הורים" בגלל הגישה המוזרה שלו למשחק הטניס. קרטר הצליח לגרום לפדרר להגיע לטורנירים ולמשחקים מכריעים בראש שקט יותר, וכך השוויצרי זכה בסופו של דבר בגיל 17 בטורניר ווימבלדון לנוער, ובאותה שנה עלה לגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה.
קרטר השתקע בשוויץ, ובזכות עבודתו עם פדרר הפך לכל כך פופולרי במדינה, עד כדי כך שמונה לקפטן והמאמן של נבחרת הדיוויס השוויצרית. זה היה מוזר מעט (כי הוא לא היה שוויצרי), אבל פדרר, שכבר עשה צעדים משמעותיים בסבב המקצועני, לחץ בעניין, וזה עזר. בהמשך פדרר הרגיש שהוא זקוק לריענון מקצועי, ועבר להתאמן עם פיטר לונדגרן. הוא היה מנומס יותר, שבר פחות מחבטים ממראט סאפין, והשאיר את הקללות כלפי עצמו בעיקר לחדר ההלבשה - אבל על המגרש אי אפשר היה להתעלם מחוסר היציבות שלו.
הניצחון הגדול ביותר של פדרר באותם שנים בטורניר גרנד סלאם היה ברבע הגמר ב-2001, מול פיט סמפראס, אבל מה שפחות זוכרים זה שמיד אחר כך הוא הפסיד לטים הנמן בחצי הגמר, העובדה ששנתיים לפני כן הוא לא עבר את הסיבוב הראשון באול אינגלנד, וגם שנה אחר כך, ב-2002, הוא הגיע לווימבלדון והפסיד כבר בסיבוב הראשון למריו אנצ'יץ' שדורג אז 154 בעולם. כמה שבועות לפני כן הוא זכה בתואר הגדול ביותר שלו עד אז, כשגבר על מראט סאפין בגמר טורניר המאסטרס על החימר בהמבורג. מנגד, על אותו סוג משטח, הוא הפסיד להישאם אראזי המרוקאי בסיבוב הראשון של הרולאן גארוס. חוסר היציבות הזה פגע קשות בפדרר ומנע ממנו לעשות את הצעדים המתבקשים לפסגת הטניס העולמי. במקום זה הוא הפך לסוג של טניסאי לא ספורטיבי.
המהפך בחייו התחולל בקיץ 2002, כשהוא הגיע לטורניר המאסטרס בטורונטו. אחרי שהפסיד בסיבוב הראשון הוא נשאר בעיר הקנדית כדי לשחק בטורניר הזוגות, ובאופן לא חריג בכלל יצא לשתות עם חברים ערב לפני משחק שתוכנן לו. בזמן שפדרר שתה ונהנה מהחיים של הספורטאים ה"פחות מחויבים" בסבב, מאמנו פיטר לונדגרן תפס אותו דרך הטלפון הסלולרי של ווין פריירה, וסיפר לו את אחת הבשורות הנוראיות שיכל לשמוע: פיטר קרטר נהרג בתאונת דרכים בדרום אפריקה. מאוחר יותר התבררו הנסיבות הטרגיות של התאונה: קרטר הקדיש את התקופה שלפני כן לטיפול באשתו שחלתה בסרטן, ואחרי שהיא ניצחה את המחלה החליטו השניים לחגוג את האירוע, ופדרר עצמו המליץ להם על טיול ספארי בדרום אפריקה. דווקא כשהם נסעו בג'יפים נפרדים, הידרדר רכבו של קרטר לתהום.
זה היה כנראה הרגע הקשה בחייו של רוג'ר פדרר עד לאותו יום. מאוחר יותר הוא סיפר: "הייתי בהלם, זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו שממש קרוב אלי מת". מצד שני, מותו של פיט קרטר גרם ככל הנראה לשינוי הגדול שחל ברוג'ר פדרר השחקן. אחרי הלוויה שנערכה בדיוק ביום הולדתו ה-21, פדרר חזר לפעילות במשחק גביע הדיוויס של שוויץ נגד מרוקו, ונקם בהישאם אראזי על אותו הפסד ברולאן גארוס, עם ניצחון משפיל במיוחד. בסופה של אותה שנה הוא הגיע לטורניר גביע המאסטרס ונעצר רק בחצי הגמר על ידי לייטון יואיט, שלא תיאר לעצמו ששנה לאחר מכן הוא יפתח ברצף של 15 הפסדים מול השוויצרי. ואז הגיעה עונת 2003, כשעוד לפני ההופעה הכל כך זכורה בווימבלדון, פדרר זכה בה בארבעה תארים משמעותיים. מכאן, כמו שאומרים, הכל היסטוריה. חתיכת היסטוריה.