"הפוטבול חוזר ואלה חדשות טובות. חוזה של 10 שנים מצויין למשחק שלנו ובמיוחד לאוהדים שלנו". כך נשמע הקומישינר רוג'ר גודל אחרי סיום שביתת השחקנים ב-NFL. גודל לא סתם ציין את האוהדים. אף על פי שלא היה להם שום קשר לשביתה, האוהדים הם הצרכנים ופוטבול הוא בסך הכל מוצר למכירה בשביל גודל והבעלים. עם זאת, למרבית חובבי הפוטבול בארה"ב לא היה עניין בנושאים עליהם התווכחו במשך חודשים הבעלים והשחקנים. הם לא רצו לדבר ביזנס, אלא פוטבול.
כשהושג ההסכם נשמעה אנחת רווחה מניו יורק עד לוס אנג'לס ועכשיו, סופסוף, אפשר לדבר על הדברים החשובים ביותר כמו המאצ'-אפים לעונה הקרובה ולהכין את עצמך לדראפט הפנטזי פוטבול. האינטנסיביות בה עסקאות נחתמות ושחקנים נחתכים בימים האחרונים רק מגבירה את התלהבות סביב העונה הקרובה. נושאי ליבה בחברה האמריקאית כמו משבר התקציב האמריקאי או אפילו מתקפת הטרור בנורווגיה מתגמדים לעומת הטרייד של קווין קוב לאריזונה.
הבעיה היא שאי אפשר להפריד בין הביזנס למשחק, וכדי להבין מדוע קבוצות כמו דאלאס או בולטימור שחררו מספר גדול של שחקנים או איך לקרוליינה יש כל כך הרבה כסף, ננסה לעשות קצת סדר בנושא. בהסכם החדש שנחתם ל-10 השנים הקרובות הוסכם בין השחקנים והקבוצות להוריד את תקרת השכר בשמונה מיליון דולר, ל-120 מיליון. בנוסף, הוחלט להרים את רצפת השכר ל-108 מיליון דולר, השווה ל-90% מתקרת השכר. אבל השורה האחרונה לא רלוונטית, מכיוון שלחץ השחקנים גרם לכך שבשנתיים הקרובות הקבוצות צריכות לשלם כ-99% מתקרת השכר. על הנייר זה יוצר תמונה של שיוויוניות, כלומר, כל הקבוצות מחזיקות בתקציבים דומים וככה אי אפשר לקשר בין הצלחת קבוצה מסויימת לתקציב שלה, אלא לקבלת החלטות של המועדון. "בסך הכל, אין הרבה שינוי בתקרת השכר משנים אחרות", אומר סוכן השחקנים בן דוגרה. "תקרת השכר ב-NFL תמיד היתה קצת רכה". ובאמת, כל קבוצה יכולה להוסיף עוד שלושה מיליון דולר, בתנאי שהם ילכו לשחקן מסויים.
הפרטים הכלכליים חילקו את הליגה בשבוע האחרון לשלוש קבוצות: הקבוצות שמעל תקרת השכר וחייבות לשחרר שחקנים, הקבוצות שעומדות בתקרת השכר והקבוצות שצריכות להוציא עוד כספים כדי לעמוד בקריטריונים החדשים. קרוליינה פנת'רס שייכת לקבוצה האחרונה. היא החתימה את ד'אנג'לו וויליאמס, ג'ון ביסון וצ'רלס ג'ונסון על חוזי ענק. וויליאמס קיבל 21 מיליון דולר בטוחים וביסון הפך להיות הליינבקר הפנימי היקר במשחק.
שלושת השחקנים הללו צריכים להודות לא רק לחוק ה-99%, אלא גם לחוקים החדשים בנוגע לחוזי רוקיז. כזכור, הפנת'רס בחרו בבחירה הראשונה בדראפט בקאם ניוטון, וללא החוקים החדשים הם היו צריכים לשלם לו משהו בדומה ל-78 מיליון דולר שקיבל סם ברדפורד בשנה שעברה. אתמול, ניוטון חתם על חוזה מובטח של 22 מיליון דולר. זהו חיסכון של 56 מיליון דולר, אותם הפנת'רס חייבים לבזבז בכל מקרה, אבל לפחות ככה הם לא מבזבזים את זה על שחקן בודד. זה מזכיר במעט את המצב הדומה ב-NBA, שם, מאז הגבלת חוזי רוקיז, שחקנים מהדרג השני והשלישי נהנים מחוזים גדולים יותר. לדוגמא, דרו גודן, שחקן בינוני מאוד, מקבל 32 מיליון דולר לחמש שנים, בעוד ה-MVP דריק רוז מרוויח 5 מיליון דולר בשנה. בנוסף, קרוליינה הודיעה אתמול על החתמת עשרה שחקנים רוקיז שלא נבחרו בדראפט, והכל כדי לעמוד בקריטריונים.
כל ההחתמות והעסקאות בשבוע האחרון כבר גורמות לך לפנטז על ימי ראשון הקרובים, אבל יש כמה אוהדים של קבוצות שהיו שמחים לקבל עוד קצת זמן להתאמן ולא להתחיל את הליגה בעוד חודש. לא בטוח שבוושינגטון שמחים כל כך להתחיל עונה עם רקס גרוסמן (שעדיין לא חתם על חוזה) או ג'ון בק כקוורטרבק. הקבוצה החתימה שלושה תופסים חדשים והחזירה את סנטנה מוס, ואיכשהו הרדסקינס יצטרכו לשים נקודות על הלוח. מצב דומה קיים בסיאטל, שם ההחתמה של סידני רייס לחמש שנים בטוח הלהיבה את האוהדים, אבל אז הם הבינו שטרוואריס ג'קסון הולך להיות הק"ב הפותח של הקבוצה.
ההחתמה של רייס רק מוכיחה שוב עד כמה כישורי השיכנוע של פיט קרול מדהימים. יש מצב שקרול היה מסיים את מחאת הדיור במספר שעות אחרי שהיה מרים טלפונים לבוסטרים של USC , כדי לתרום כמה דולרים לבנות מתחם דירות לצעירים. רק על אחד כישורי השיכנוע של קארול לא עבדו - מאט ליינארט. יכולנו לקבל איחוד מרגש בשביל הטרוג'אנס, אבל ליינארט מעדיף את תפקיד ה"יניב גרין" ביוסטון, שם הוא מקבל כמעט 4 מיליון דולר בשביל לשבת על הספסל, מאשר לקבל טיפה פחות ולהילחם על מקום בהרכב.
ומה נגיד על מיאמי, שהחליטה לוותר על טרייד בשביל קייל אורטון והחתימה את מאט מור, שביחד עם צ'אד הני יובילו את הדולפינס לגדולות (או שלא)? הדולפינס החליטו לתת את בחירות הדראפט העתידיות שלהם תמורת רג'י בוש ולא אורטון. כן, רג'י הוא שם גדול אבל כשאנחנו מסתכלים על המספרים אנחנו רואים ששחקנים חופשים אחרים כמו ג'וזף אדאי, טים הייטאוור או בנג'ארוויס גרין-אליס יכלו לבוא בזול ולתת את אותה תפוקה. אפילו דארן ספרולס, שיחליף את בוש בניו אורלינס, יכול היה להיות תחליף יותר הגיוני כי בסך הכל מדובר באותו שחקן כמו בוש רק בלי הדרמה. ביל סימונס תיאר נכון את הסיטואציה, כשביקש לשדר בטלוויזיה את התגובה של התופס הבכיר של הקבוצה, ברנדון מרשל, לאחר שהקבוצה החליטה ללכת עם הני ומור כק"ב לעונה הקרובה.
לסיום, נחזור לנקודה שבה פתחנו, לקווין קוב. אריזונה קיבלה את הטרייד אותו היא כל כך רצתה לבצע עוד מסיום העונה שעברה, אבל האם זה חכם לתת לקוב חוזה חדש למשך חמש תמורת 63.5 מיליון דולר עוד לפני שהוא החליף מסירות עם לארי פיצ'גרלד? הרי קוב היה כבר תחת חוזה לעונה הקרובה תמורת 12 מיליון דולר בלבד, ולהזכירם פתח רק בשבעה משחקים בקריירה. אולי היה יותר נכון לעשות את מה שהרדסקינס עשו עם אקס-איגלס אחר, דונובן מקנאב, כשלקחו את החוזה שלו מפילדלפיה והחליטו על אופציה על הארכת חוזה רק לקראת סיום העונה. מצד שני, יותר רע מדרק אנדרסון הוא כבר לא יכול להיות.
