המלפפון הזה לא יכה שום גנן

נאום הזעם של דרור קשטן תפס את רוב אנשי התקשורת לא מוכנים. מדוע, בעצם, אנחנו טורחים להגיע לנתב"ג, רטנו רובם, הרי שוב הוא יגיד את אותם משפטים חסרי משמעות, קלישאות לעוסות עד אימה, ימלמל משהו על כך שזה הכדורגל וזו המציאות שבו, שהוא מוכן לאתגר בהפועל תל אביב ויסתלק לדרכו בלי שום אמירה משמעותית.

ואז הוא זרק את הפצצה. המפתיעה, החכמה ובעיקר המתוכננת. ראו על דרור קשטן שהסתערות ה"אני לא שואל אף אחד" הוכנה במשך יותר מעשר שעות הטיסה שעבר בדרכו לישראל. הוא היה להוט וחדור, כפי שמעולם לא נראה לפני כן בפני המצלמות. זה היה נאום כל כך מפתיע, עד שהמסר המרכזי בו הוצנע, כמעט נעלם.

ראשית, יש לציין, קשטן גילה אנושיות. הכי קל לטעון שאתה לא קורא מה כותבים עליך, שלא אכפת לך, שאחרי 35 שנים כבר ראית הכל ושכולם ישקו לך בתחת. אבל המאמן הוותיק, שאכן כבר ראה הכל, מגניבות קופת צדקה של שחקניו הצעירים ועד למשחק בסן סירו מול מילאן, לא התחבא. "כל כותבי הטורים צריכים להתבייש", יצא בחרון, "כשאתה בונה לך שם ומוניטין בעולם הכדורגל ואנשים באים והורסים את זה בגלל כלום, הם צריכים להרכין ראש ולהתבייש". התפרצות כובשת, כזו שלא רק מגלה לנו שמאחורי המאמן הלאומי לשעבר מסתתרים גם רגשות, אלא שמוכיחה שעדיין אכפת לו. הלהט של קשטן הוא הבשורה הטובה ביותר שיוצאת להפועל תל אביב מקיץ כל כך מחורבן. הרעב שם, וכשקשטן רעב הוא מייצר תוצאות.

אבל מעבר לאמפתיה, משפט חשוב אחד שאמר לא קיבל מספיק דגש. קשטן רתח על יוסי אבוקסיס, רמז שהוא מדליף לתקשורת וסיים ב"הוא צריך ללמוד דרך ארץ". מה שלא הובלט מספיק הוא החלק הראשון של אותו המשפט שבו הטיף לנימוסיו של אבוקסיס: "יוסי התאמן אצלי בבית"ר ירושלים ובהפועל תל אביב, אני אוהב אותו ומחבב אותו".

אל תזלזלו במשמעות המשפט הזה. במודע או שלא, קשטן לא דיבר רק בשם עצמו, אלא בשמם של מאמנים רבים, אנשי מקצוע ותיקים ורציניים שנפלו קורבן למכונות יחסי ציבור, שמבינות את המדיה החדשה ומקדמות את עצמן בזכותה. בעונתו האחרונה בבית"ר ירושלים פינה, כזכור, קשטן את מקומו לאלי אוחנה. זה עוד היה לגיטימי, אוחנה היה המיועד, המלך של בית"ר. הוא לא שרד יותר מדי, בדרך לקריירת אימון כושלת בקבוצות קטנות. מאז השתנתה מפת הכדורגל. ליגת העל של היום תעדיף את גיא עזורי על פני לופא קדוש. בכלל, עזורי שורד ככה כבר שנים. גיא לוזון נהנה מקשרים (לזכותו ייאמר שהוא מפגין גם כישורים). אבי נמני הוא אבי נמני ואיציק עובדיה, שהדריך משחק אחד במכבי תל אביב והעלה את עצמו לדרגה של חצי אלוהים באשדוד, הוא כבר הקש ששבר את גב הגמל.

אז לקשטן נמאס והוא החליט להעמיד את עצמו בחזית. שוב – סביר להניח שהוא לא חשב על אף קולגה ושהוא לא מינה את עצמו לסניגורם של בני הדור הישן הממורמרים – אבל זה מה שיצא, וטוב שכך. קשטן העמיד את אבוקסיס במקום, ולא רק אותו. את הלקח הזה השכיל אלישע לוי ללמוד שנים לפני כן, כשעשה את כל הדרך מבית שאן הקטנה למכבי חיפה ועדיין ממשיך להיאבק על מעמדו. את הלקח הזה לומד בכל שנה ראובן עטר, שעובד קשה ובונה את ההכרה בפועלו דרך מכבי נתניה. גם רן בן שמעון, שנכווה במכבי תל אביב, הבין שהזמן שלו בסירי לחץ מהסוג הזה עוד יגיע מתישהו, אבל לא עכשיו וחזר לקרית שמונה הצנועה.

אולי אבוקסיס לא מוכן ללמוד מטעויות של אחרים, אבל הוא לא המאמן המתאים להפועל תל אביב בשלב הזה, מבחינתו ומבחינת הקבוצה. יכול להיות שבעתיד הוא עוד יעריך את השפיץ שספג מהמגף של קשטן. כמו על המגרש כשחקן, גם כאן הוא קיבל סדרת חינוך ממורו ורבו. במקום להתלונן, שיגיד תודה.