הממלכה המתאחדת

במשחקים האולימפיים בבייג'ינג ב-2008 הבריטים בהחלט עמדו בציפיות של עצמם מבחינת כמות המדליות. הם סיימו את המשחקים במקום הרביעי בטבלת המדליות עם 47 בסך הכל, 19 מהן מזהב. מצד שני, מתוך 19 המדליות מזהב רק שלוש השתייכו לשלושת הענפים המובילים במשחקים האולימפיים: אתלטיקה קלה, שחיה, והתעמלות מכשירים.

לקראת לונדון 2012 לבריטים יש ציפיות גבוהות יותר. הם ירצו להגדיל בצורה משמעותית את כמות המדליות וככל הנראה יעשו את זה. לא פחות חשוב, הם ירצו לראות את הדגל שלהם יותר פעמים באצטדיון האתלטיקה, בבריכת השחיה ובאולם ההתעמלות. לצורך העניין דוגלים בבריטניה בשנים האחרונות במדיניות של השקעה ללא פשרות. זה אומר במילים אחרות שבכל שנה מושקעים כ-100 מיליון פאונד רק בספורטאי העילית המועמדים למדליות זהב. הפעם נעשה היכרות עם שלושה מהם, כולם אתלטים, שבנוסף לרגעים היסטוריים משלהם נושאים על כתפיהם ציפיות של ממלכה שלמה שמתגעגעת לימי הזוהר שלה בענפים מאוד מסויימים. עם כל הכבוד לאופניים, השייט והחתירה האקדמית, הבריטים יותר מתגעגעים לספורטאים כמו סבסטיאן קו, דיילי תומפסון וג'ונתן אדוארדס, ומחכים ליורשים שלהם.

די ברור למה הבריטים משתגעים על מו פראח, אתלט השנה בממלכה. אחרי הכל, פרט לשיא בודד שנקבע בסוף שנות התשעים, כל שיאי בריטניה בריצות ממרחק של 800 מטרים ועד למרתון נקבעו בשנות השמונים. במילים אחרות, כבר שלושה עשורים שאף אחד לא מצליח להחזיר לבריטים את ימי הזוהר של סבסטיאן קו, סטיב אובט וסטיב קראם. כעת יש להם את מו פראח ששובר שיאים בקצב, עליו אמר סטיב קראם באחת הפעמים האחרונות שהוא עשה זאת: "זו הייתה ההופעה הטובה ביותר של רץ מרחקים בריטי אי פעם".

הבעיה היא שלהיות הבריטי מספר 1 לא מבטיח כלום. באנגליה התלהבו מפראח עוד כשהיה נער שחלם להיות כדורגלן בארסנל. המאמן הראשון שלו גרם לו לרוץ ובתמורה סידר לו משחק כדורגל של חצי שעה בכל יום. מצד שני, באחת ההופעות הבינלאומיות הראשונות של פראח, הוא סיים במקום ה-59 באליפות העולם לנוער במירוצי שדה שהתקיימה בבלגיה, כשמי שניצח היה בן דורו קנניסה בקלה האתיופי. רק מי שהתחרה מול גדולים וחווה פערים ענקיים מיריביו יודע כמה מתסכל זה יכול להיות. בזמן שקנניסה בקלה סלל את דרכו לצמרת האתלטיקה הבינלאומית הפך מו פראח לרץ בינוני, שלא לקח את הקריירה שלו יותר מדי ברצינות.

הכל השתנה כשפראח, יליד סומליה במקור שהיגר עם הוריו לאנגליה כשהיה בן 8, גילה מחדש את השורשים שלו. בשנת 2006 הוא החל להתאמן עם קבוצת רצים קנייתים שכללה גם את קרייג מורטאם האוסטרלי, אולי הרץ הלבן למרחקים ארוכים הבולט בעשור האחרון. בשלב הזה פראח הבין שכדי להתקדם בחיים הוא צריך להשקיע את זמנו באימונים, תזונה ושינה בלבד. הסוויץ' שפראח הצליח לעשות בראש הוביל אותו למקומות נהדרים, אחרי שבאנגליה כבר פחתו הציפיות ממנו. בסופו של דבר, פראח הגיע לטופ שלו כשזכה בדאבל באליפות אירופה האחרונה (5,000 ו-10,000 מטרים) והיה החמישי בהיסטוריה והאנגלי הראשון שעשה את זה. חוץ מזה, הוא פרץ את מחסום 13 הדקות ב-5,000 מטר ואת מחסום 27 הדקות במרחק הכפול. בתחרות הדיאמונד ליג האחרונה ביוג'ין הוא עצר את השעונים בזמן מדהים של 26:46:57 דק'. רק 13 רצים היו מהירים מהזמן הזה בהיסטוריה, והתוצאה הזאת של פראח הייתה הצהרת הכוונות הטובה ביותר שיכלה לצאת ממנו. בלונדון הוא מתכוון להתחרות ראש בראש מול האפריקאים הטובים ביותר, ונראה כי ניצחון שלו מול הקהל הביתי יוכל לספק את "הדרמה" הגדולה של האולימפיאדה הקרובה.

ג'סיקה אניס היא אחת הספורטאיות הפופולאריות ביותר בבריטניה. בניגוד לשני עמיתיה המוזכרים בכתבה הזאת, מדובר בסוג של אנגליה "אסלית" משפילד למרות מוצאה החצי ג'מייקני. אניס היא הילדה הטובה מהבית של השכן, זו שלעולם לא תפסיק לחייך (במקרה שלה גם תוך כדי תחרות). היא נחשבת לווינרית גדולה, אלופת העולם ואלופת אירופה המכהנת, וכל שנותר לה הוא תואר אולימפי על אדמת מדינתה האהובה.

אם מו פראח נכנס לנעליהם של שלושה רצים אגדיים, גם לג'סיקה אניס יש מורים רוחניים. מדובר בדיילי תומפסון שזכה בשני תארים אולימפיים בשנות השמונים בקרב 10 ובדניז לואיס שזכתה במדליית הזהב בקרב 7 במשחקי סידני 2000. ג'סיקה אניס עדיין לא הצליחה לשבור את השיא הבריטי של לואיס בקרב 7, אבל לטענתה היא לעולם לא נלחמת על תוצאה כי אם על מיקום. היא הוכיחה את זה ממש לאחרונה כשניצחה בתחרות הקרב 7 היוקרתית בגוטציס שבאוסטריה, מדובר בתחרות שנתית שנחשבת לסוג של אליפות העולם במקצועות הקרב-רב. אניס חזרה מפציעה של חודשיים ובכל זאת גברה על יריבותיה הגדולות ביותר בהפרש מרשים.

כשאומרים אתלטיקה בריטית אומרים ג'סיקה אניס. אולי במחוזותינו השם הזה פחות מורגש ואולי אנחנו רגילים להתרגש יותר מתחרויות אחרות מאשר תחרות שתתפרש על פני יומיים. מה שבטוח, אם אניס תמשיך בכושרה הנוכחי, ירגישו באיזור לונדון את כל האהדה העצום שיש לאנגלים כלפי האתלטית המופלאה הזאת.

אם ג'סיקה אניס היא חביבת הקהל בבריטניה, פיליפס אידוו הוא אחד הספורטאים הפחות מוערכים ביחס ליכולת שהוא מציג. אחרי הכל, כנראה שבאי הבריטי עדיין מתקשים עם המראה של דניס רודמן של האתלטיקה, מה גם שמדובר באדם קשה שמבריז מראיונות עם עיתונאים על ימין ועל שמאל ואחראי בעצמו לתדמית לא מחמיאה. בקיץ 2009 גם אידוו וגם אניס זכו במדליית הזהב באליפות העולם בברלין, ואי אפשר היה להשוות בין גלי האהדה לאתלטית קרב ה-7 לעומת אלו שהיו לקופץ המשולשת מהמוצא הניגרי.

פיליפס אידוו נחשב לכשרון ענק במשך שנים, עוד מימיו ככדורסלן בתיכון. בתור אתלט צעיר עוד יצא לו להתחרות נגד ג'ונתן אדוארדס האגדי ולהבין בעצמו שגם לו יש את היכולת לנתר ל-18 מטרים ויותר בקפיצה המשולשת. ובכל זאת, כנראה שההתפתחות בצילו של קופץ המשולשת הטוב בכל הזמנים עשתה לו רע. אחרי הכל, בשנת 2002 גם קפיצה אדירה של 17.68 מ' לא הספיקה לו כדי לזכות במשחקי חבר העמים הבריטי, כי אדוארדס היה עדיין בסביבה. בשנים הבאות שמו הוזכר במדורי הרכילות לא פחות מבמדורי האתלטיקה, ובכלל אותן שנים לוו בלא מעט "כמעטים", ובביקורות רבות על כך שהקופץ הכל כך מוכשר רחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו.

באנגליה פירסמו שערב תחרות המבחן הבריטית לבייג'ינג 2008 אידוו עוד בילה עם חברים עד 5 בבוקר, אבל בסופו של דבר הוא ניצח בקלות והגיע למשחקים האולימפיים שבהם סיים במקום השני. האנגלים די התאכזבו כי אידוו היה פייבוריט לאחר הירידה ביכולתו של כריסטיאן אולסון השבדי ולא היו אמורים להיות לו מתחרים רציניים על התואר. באליפות העולם ב-2009 הוא כבר זכה בתואר, רק שבחודשים שלאחר מכן צמח לו ככל הנראה המתחרה הגדול ביותר שלו, טדי טאמגו הצרפתי שכבר שבר את שיא העולם באולם ומחזיק בתוצאת השנה בעולם. החשש הגדול הוא שטאמגו ינצח בלונדון ושוב נראה עוד כמעט בריטי באתלטיקה. השאלה ההגדולה היא האם אידוו, המחזיק בשיא אישי של 17.81 מ', יהיה מספיק פופולארי כדי לקבל את התמיכה הראוייה מהקהל המקומי, ולעשות היסטוריה במגרשו הביתי תוך כדי שהוא פורץ את מחסום 18 המטרים? נחכה ונראה.