זה היה המשחק שבו הבדלי הגילאים והניסיון בין שתי הקבוצות באו לידי ביטוי במלואם. זה התחיל בפתיחה האינטנסיבית של צעירי אוקלהומה, שהתרוצצו לאורך ולרוחב המגרש והגיעו עד להפרש של 12 במהלך הרבע הראשון, שהסתיים בתוצאה הלא רלוונטית 22:31. אז, וגם מפתיחת הרבע האחרון עד לקאמבק המדהים של דאלאס, נראה היה כי הרגליים הקשישות של שחקני המאבס מתחילות לקרוס תחת העומס של משחק כל יומיים. זה בא לידי ביטוי בעיקר במאבק על הריבאונד שעד כה בסדרה היה צמוד, עם 33:55 לזכות אוקלהומה, הודות ל-20 ריבאונדים בהתקפה. ההמשך כבר ידוע ומעיד לא רק על קור הרוח ותחושת הדחיפות בדאלאס של פלייאוף "הזדמנות אחרונה" 2011, אלא גם על חוסר הבשלות באוקלהומה, שעדיין משלמת שכר לימוד הכרחי בפלייאוף הזה. עבור הת'אנדר הפלייאוף מהווה הזדמנות ראשונה בסך הכול. זה לא מקרי שמתוך 25 איבודי הקבוצה, 23 הגיעו מדוראנט, ווסטברוק, איבאקה והארדן ארבעתם בני 22 בלבד.
עד שהת'אנדר שמטו את היתרון, הם סיפקו תצוגת תכלית שהדגימה איך תיראה הצלחה מלאה שלהם בשנים הבאות: שחקני משנה הגנתיים - איבאקה, ספולושה, פרקינס וקוליסון לא מהססים לקחת זריקות פנויות ומדייקים; איבאקה משליט טרור בצבע עם האורך והאתלטיות שלו (5 חסימות, 5 ריבאונדים בהתקפה); וראסל ווסטברוק נראה כמו רכז אמיתי, עם 8 אסיסטים מגוונים ולא כתוצאה מחדירות בלבד. מעל כולם ניצב דוראנט שעשה שימוש ברפרטואר המלא שלו בהתקפה, במיוחד ברבע הראשון עם בידודים בצבע עם הגב לסל. אבל חיסרון אחד שבלט בקבוצה, במיוחד עם יציאתו של הארדן מהמשחק בעקבות העבירה השישית, טמון בקליעה מחוץ לקשת. 3 שלשות מתוך 30 ניסיונות נכנסו לאוקלהומה בשני המשחקים במגרש הביתי. הצלף הטבעי בקבוצה, דקוואן קוק, קיבל לפנות בוקר 6 דקות בלבד, במהלכן הוא סיפק שורה סטטיסטית ריקה לגמרי.
אל תפספס
אבל המחליף המקופח יותר בשני ההפסדים הביתיים הוא אריק מיינור, מגיבורי הניצחון בדאלאס. 6 דקות בלבד במשחק מספר 3, 11 דקות לפנות בוקר (מתוך זמן משחק של 53). ווסטברוק אומנם סיפק תצוגה התקפית מרשימה במשחק השלישי, ולפנות בוקר, כאמור, הוא ניהל את המשחק היטב עד לקאמבק של דאלאס, אבל איכשהו נוצר הרושם שסקוט ברוקס ניסה בכוח להביע בו אמון, לאחר הספסול הממושך ברבע האחרון של משחק מס' 2. דווקא הפעם ווסטברוק רחוק מלהיות אשם בלעדי באובדן היתרון, הוא היחידי באוקלהומה שקלע נקודות במהלך ריצת 17:2 של המאבס וגם הגיע לקו, מצד שני הוא החטיא לא מעט זריקות מרחוק וגם איבד המון.
זה שוב המקום להזכיר שמדובר בגארד הפורח בסגנון משחק מהיר ופרוע, התקפת חצי מגרש מבוקרת מול הגנה צפופה היא לא תחום המיומנות של ווסטברוק, כך גם לא הקליעה מבחוץ. מיינור במובן הזה, היה מסוגל לארגן את המשחק של אוקלהומה ואולי גם לצלוף כמה שלשות חשובות. העניין הוא שמול הקו האחורי הנמוך של דאלאס, או גם נגד דשון סטיבנסון, אין מניעה משימוש בקו אחורי של מיינור-ווסטברוק שעדיין יאפשר לאוקלהומה לשחק עם שני כוכבים על הפרקט. זה לא קרה בכלל העונה, אבל כאשר הארדן בחוץ עם 6 עבירות והקבוצה לא פוגעת, זה הזמן לנסות פתרונות יצירתיים.
כפי שנאמר בשידור, אנחנו כבר כל כך רגילים לסלים הבלתי ניתנים לשמירה של נוביצקי, שאנו מקבלים את התצוגות שלו בהתקפה כמובנות מאליהן. אז בזמן שנוביצקי נועץ מסמר נוסף בארון הקבורה של תווית הלוזר המגוחכת שהוצמדה לו בשנים קודמות, ניתן את אות ההצטיינות במסע לאוקלהומה לשון מריון. זה התחיל במשחק השלישי עם תצוגת תכלית בהתקפה: 9 מ-13מהשדה בדרך ל-18 נקודות. לפנות בוקר הוא חזר לתפקידו כרול פלייר הגנתי, עם 1 מ-5 בלבד מהשדה, אבל כמה זריקות עונשין מכריעות בקלאץ' וכמובן מהלכי הגנה מכריעים בדקה האחרונה סחיטת עבירת התוקף מווסטברוק והחסימה על דוראנט בהתקפה האחרונה של הת'אנדר. עד משחק 4 נראה היה כי סטיבנסון הוא הדוראנט-סטופר העדיף; בדומה לטוני אלן, הוא נדבק לדוראנט ושמר אותו באופן פיזי וקשוח, בגובה המותן (כי למעלה משם יש הפרשי גובה משמעותיים ביניהם) כדי למנוע ממנו לייצב את הרגליים ולשחרר זריקה נוחה. אבל הפעם דוראנט עשה שימוש נכון ביתרון הגובה וביכולת המסירה המשופרת שלו, לכן נדרשו האורך והאתלטיות של מריון עם עזרה בדאבל טים, בכדי לכפות על דוראנט זריקות קשות ואיבודים. ברשימת השמירה המגוונת של מריון בפלייאוף הזה, מסומנים כבר שמותיהם של ג'ראלד וואלאס, קובי בריאנט ודוראנט. יהיה מעניין לראות בגמר, האם גם דוויין ווייד או דרק רוז יופיעו שם ולצדם סימון של "וי".
אל תפספס
