האתגר הכי גדול שלנו מתחיל עכשיו: הבלוג של אורי שלף

בהתחלה שקלתי לבכות, וזה כמעט שלא קורה. אחר כך חשבתי להסתפק ביציאה חפוזה מהדלת האחורית, בלי ניחומים או טפיחות על השכם, בלי לחיצות ידיים, בלי להגיד שלום או תודה, בלי לראות פרצופים עצובים של אוהדים באדום, בלי לראות שחקנים צוהלים בכחול, פשוט להעלם - העיקר לא לספוג יותר מדי את מה שרק כרגע קרה. הרי שום דבר שאני אעשה כבר לא יוכל לשנות את המצב, אז בשביל מה להישאר ולהמשיך לחוות את תחושות ההפסד שגמר לנו את העונה, הרס לנו את החלום והשאיר אותנו כואבים ותוהים איך לעזאזל יתכן כל מה שרק הרגע קרה.

זו הרי הייתה העונה שלנו. מומנטום שנמשך ארבע שנים מופלאות, מלאות ברגעי אושר שלא רצו להיגמר, הקמת קבוצה בבעלות אוהדיה, עליה מטאורית של ליגות, גיוס מאות ואחר כך אלפי חברים, אוהדים שחוזרים למגרשים וחוזרים לחייך, המסע המופלא בגביע והעוצמה של הקהל בחצי הגמר וגמר הפלייאוף היה אמור להיות נקודת השיא, הרגע שמפריד בין מסע מופלא והגשמת החלום, סדרה אחת מליגת העל. שם נעצרנו ושם שקלתי לבכות. כבר קמתי באיטיות אופיינית במטרה לחמוק מהאולם, אבל הקהל לא הפסיק לשיר ורק הגביר את קצב ועוצמת המקהלה. הוא התחיל לשיר כבר דקה קודם כשכבר היה ברור שהכול נגמר, זה התחיל נחמד והפך במהרה ללא ספק לרגע הכי מרגש שיצא לי לחוות.

כבר קמתי לצאת, אבל קפאתי במקומי, פתאום לא רציתי לברוח לשום מקום, אני לא יודע כמה זמן הם המשיכו לשיר אבל זה ממש לא משנה כי ההפסד נשכח כלא היה. החלום שנקטע באיבו הודחק עמוק בתודעה וכך גם כוונות הבכי וההתחמקות. נשאבתי פנימה, הם בטח היו שבורים אף יותר ממני, אבל המועדון הוא מעל הכל והם לא יתנו לרגשות שלהם להשתלט על האווירה הכללית, זה התחיל עם כמה עשרות שהרימו אותי ואת שאר מאות המדוכאים והפך לשירה אדירה שהממה את האולם, ללא ספק רגע מכונן שהוכיח שוב את גדולתו של הקהל באדום.

אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות, האמונה בכוחו של הפרויקט הייתה חזקה יותר מהכול, זו הסיבה שההלם שהביא ההפסד היה כל כך עוצמתי. אחרי שלושה ימים הצלחתי להשתחרר מאותו ההלם והמחשבה הצלולה הראשונה שעברה במוחי הייתה שטעיתי כאשר חשבתי שהאתגר הכי גדול שלנו יתחיל ברגע שנעלה אל ליגת העל. האתגר הכי גדול שלנו מתחיל עכשיו.