היורשים של כריסטיאנו רונאלדו: על הברזילאים שהשתלטו על פורטוגל

בתחילת 2003 התחולל בפורטוגל דיון ציבורי סוער בסוגיית שילובו של דקו בנבחרת. המאמן לואיס פליפה סקולארי, ברזילאי אף הוא, החליט לזמן אותו מיד אחרי שבן-ארצו קיבל אזרחות פורטוגלית, והביקורת הקטלנית לא איחרה לבוא. הפרשנים קוננו על הגאווה הלאומית שנפגעה, ואפילו הכוכבים הבכירים הביעו בגלוי את מורת רוחם מהעניין. תאמינו או לא, אבל יותר משנה אחרי שערך דקו את הופעת הבכורה במדי פורטוגל, ימים ספורים לפני פתיחת יורו 2004 הביתי, אמר לואיס פיגו: "זימון זרים הורס את הרוח הקבוצתית, ואני לא מסכים עם המנהג הזה. אין לי שום דבר אישי נגד דקו, אבל זה ניצול מלאכותי של מצב לא תקין. מי שנולד בסין צריך לשחק בנבחרת סין. זו דעתי, ואני לא מתכוון לשנות אותה רק בגלל שיש לנו ברזילאי בנבחרת".

תומכי גישתו של סקולארי, טענו המתנגדים, לוקים בצביעות ודו-פרצופיות, כי הרי כולם מקבלים בחום את המתאזרחים מהקולוניות לשעבר באפריקה. גדול הכוכבים של פורטוגל בכל הזמנים, אוזביו, נולד במוזמביק, וכמוהו גם חברו לבנפיקה ולנבחרת שהעפילה לחצי-גמר מונדיאל 66', מאריו קולונה. הטיעון הזה רק הלהיט את הרוחות, כי הוא לא שגוי מיסודו. מוזמביק קיבלה את עצמאותה מפורטוגל רק ב-1975, ובכל מקרה לא ניתן להשוות בין השבחת שחקנים לפורטוגל כנערים לבין אזרוח שחקנים בוגרים ממעצמת הכדורגל הגדולה בתבל, אשר אין להם כל קשר למדינה החדשה מלבד השפה המשותפת. אי אפשר להשוות את דקו לנאני, כוכב מנצ'סטר יונייטד, אשר נולד באיי קאפה-ורדה, בעבר קולוניה נוספת של הפורטוגלים.

זמן לא רב חלף מאז, ותרומתו של דקו לנבחרת הוכתרה בתקשורת כהצלחה. הנושא הפך להיות שנוי פחות במחלוקת, והמגמה נמשכת במלוא המרץ. הבלם הברזילאי פפה קיבל אזרחות פורטוגלית דווקא כאשר עבר ב-2007 מפורטו לריאל מדריד, ומיד שולב בנבחרת. למונדיאל האחרון לקח קרלוס קיירוש אפילו את ליידסון, חלוץ ברזילאי בן 32 שאמנם הפך לאליל אוהדי ספורטינג ליסבון, אך לא מתקרב לרמה הבינלאומית הגבוהה. לרוע מזלו של קיירוש, לא עמדו לרשותו אלטרנטיבות מקומיות רבות מדי. הסיבה המרכזית לבעיה נעוצה בכך שהמועדונים זנחו את גידול הכשרונות הצעירים, ומתרכזים בעיקר בסקאוטינג בברזיל.

כדי להבין את עוצמת התופעה, די להסתכל את הסגלים וההרכבים של שלוש הפורטוגליות הבכירות שהצליחו העונה מעבר לכל תחזית הגיונית בליגה האירופית. כאשר זכתה פורטו של ז'וזה מוריניו בליגת האלופות ב-2004, עלו לכר הדשא באיצטדיון בגלזנקירשן, בגמר מול מונאקו, שמונה פורטוגלים, ועוד שני ברזילאים מתאזרחים (דקו והחלוץ דרליי). שחקן אחד בלבד, החלוץ הברזילאי הצעיר קרלוס אלברטו, שנחשב אז להבטחה גדולה אך הלך בהמשך הקריירה לאיבוד, הוגדר כזר. שלושה כוכבים חשובים במיוחד בעורף – השוער ויטור באיה, הקפטן ז'ורז'ה קוסטה וחברו למרכז ההגנה ריקארדו קרבאליו – צמחו באקדמיה של פורטו. זו היתה קבוצה פורטוגלית אמיתית, גאה במסורתה. הערב ישחקו בהרכב של אנדרה וילאש-בואש שלושה שחקנים מקומיים בלבד, במקרה הטוב. באופן אירוני למדי, שניים מהם גדלו בכלל בספורטינג – הפליימייקר ז'ואאו מוטיניו נזרק מהאריות של ליסבון בקיץ, והקיצוני השמאלי סילבסטרה וארלה הגיע לקבוצה לפני שנתיים. הבלם רולאנדו, שנולד כמו נאני בקאפה-ורדה, חתם בפורטו לפני שלוש שנים. שחקני בית? בפורטו לא ממש חושבים בכיוון.

בהיבט הברזילאי, הסגל של פורטו שפוי יחסית. יש לה "רק" שישה כאלה, מתוכם ארבעה נטלו חלק משמעותי בעונה המזהירה, ושניים מהווים עמודי תווך אמיתיים – השוער הלטון והולק, בעל הרגל השמאלית האימתנית שהפציץ העונה 35 שערים בכל המסגרות. אלא שגם כל הצוות המסייע בא מדרום אמריקה. מלך השערים בליגה האירופית, רדאמל פלקאו הפנומנלי, הוא קולומביאני, וכמוהו פרדי גוארין. הבלם ניקולאס אוטאמנדי ארגנטינאי, וכמוהו הקשר היצירתי פרננדו בלוצ'י. ויש גם שלושה נציגים מעולים מאורוגוואי – המגנים אלבארו פריירה וחורחה פוסילה, והקשר כריסטיאן רודריגס.

אז מצב השחקנים המקומיים בפורטו לא מזהיר, אבל אוהדי בנפיקה דווקא מקנאים ביריבה הצפונית, ולא רק בגלל התוצאות על המגרש. בהרכב הנשרים מליסבון משחק באופן קבוע פורטוגלי אחד בלבד, המגן השמאלי פאביו קונטראו, וגם הוא צפוי לעזוב הקיץ לבאיירן מינכן. כל היתר הובאו מברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. הכוכב הגדול בהתקפה, אוסקר קרדוסו, הוא פרגוואי, ואת השוער הבינוני שלה, רוברטו, ייבאה בנפיקה בכלל מספרד.

בראגה, שתתמודד הערב מול פורטו, כבר התפרסמה ברחבי היבשת כמושבה ברזילאית לכל דבר. יש לה לא פחות מ-12 ברזילאים בסגל, אך תתפלאו לשמוע שבהרכבו האופטימלי של המאמן דומינגוש יש יותר פורטוגלים מאשר בפורטו. אמנם מדובר בסך הכל בארבעה, ובראשם הפליימייקר הוותיק הוגו ויאנה ששב למולדתו אחרי הרפתקאות כושלות באנגליה ובספרד, אך גם זה משהו.

האוהדים בפורטוגל לא ממש אוהבים להקדיש מחשבה לנושא הכואב, אבל כאשר מתבוננים במספרים מתקבלת תמונה הזויה. 16 קבוצות הליגה הבכירה כללו בסגליהן העונה 144 ברזילאים, כלומר תשעה לכל מועדון בממוצע. בראגה היא בכלל לא השיאנית. בסטובאל הקטנה מהתחתית רשומים 15 ברזילאים, בגימראש שסיימה במקום החמישי יש 14. גם בליגה השניה אוהבים את השיטה, ושתי הליגות הבכירות גם יחד הביאו לפורטוגל בשנה האחרונה לבדה 95 ברזילאים חדשים, אשר חלקם לא נקלטו. במצב כזה, לכישרונות מקומיים קשה הרבה יותר לבוא לידי ביטוי. קבוצות מעטות וזניחות יחסית, כמו ביירה-מאר וריו-אבה, עדיין שומרות על מספר פורטוגלים סביר בסגל. כל היתר בוחרות בדרך הפשוטה, אך מיותר לציין שהזרים שמגיעים לקבוצות מרכז טבלה ומטה הם לא גאונים ברמתם של הולק ופלקאו. "ברזילאים מהווים רכש זול, ולכן מעדיפים להחתים אותם במקום לטפח את השחקנים המקומיים ולהמר עליהם", אומר העיתונאי לואיס מירה.

אולי קצת מוגזם להתפעל מהצלחת הפורטוגליות באירופה העונה. אין ויכוח על כך שפורטו היא אחת הקבוצות החזקות בעולם, אך מעל שתי הגיבורות האחרות מרחפים סימני שאלה לא מבוטלים. יש לזכור שבראגה הפסידה פעמיים לשחטאר דונצק ונרמסה בתוצאה 6:0 על ידי ארסנל בשלב הבתים בליגת האלופות, בעוד בנפיקה הובסה 3:0 בבלומפילד והמשיכה לליגה האירופית אך ורק בזכות שער שוויון מאוחר של ליון מול הפועל תל אביב במחזור הסיום. בכל מקרה, על הנייר מדובר בהישג מרשים, והפורטוגלים גאים מאוד בקבוצותיהם. הצלחה זו עלולה להיות בעוכריהם בטווח הארוך. היא מוכיחה, לכאורה, כי מסלול ההתפתחות הנוכחי של הכדורגל הפורטוגלי נכון, ויש להתמיד בו. אם ימשיכו לוותר על השחקנים המקומיים לטובת ברזילאים, ייאלצו בקרוב בפורטוגל לאזרח זרים חדשים כדי לחזק את הנבחרת.

למעשה, כבר עכשיו ניתן לראות את סימני הדעיכה. על אף שעומד לרשותה כוכב-על בדמותו של כריסטיאנו רונאלדו, שרדה פורטוגל בשיניים את מוקדמות המונדיאל האחרון, אכזבה מאוד בדרום אפריקה, וכעת מתקשה בניסיונה להעפיל ליורו 2012, כולל תיקו 4:4 ביתי מול קפריסין. על הנבחרות הצעירות מיותר להרחיב את הדיבור. לפני שני עשורים, היתה פורטוגל שם דבר בכל הקשור לגידול הצעירים, עם דור זהב של לואיס פיגו, רוי קושטה וז'ואאו פינטו שזכה פעמיים ברציפות בגביע העולם עד גיל 20. בשנות ה-90' סיימה פורטוגל פעמיים כאלופת אירופה עד גיל 19. בשנות ה-2000 היא לא רלוונטית בטורנירים אלה, ורוי קושטה קונה רק זרים בתפקידו כמנהל הספורטיבי בבנפיקה.

אז נכון, גיוס ברזילאים לנבחרת אירופית הוא לא המצאה פורטוגלית ייחודית. התאחדויות רבות חטאו בכך, כולל דוגמאות ביזאריות כמו רוג'ר גררו בנבחרת פולין. באיטליה לא אוהבים בלשון המעטה את האזרוח שעברו תיאגו מוטה ואמאורי, בעוד בספרד דווקא העריצו את מרקוס סנה, הקשר האחורי שנחשב לאחד הגורמים הבכירים לזכיה ביורו 2008. אלא שבכל המדינות האחרות לא מדובר בתופעה שמסכנת את עצם הזהות הלאומית של הנבחרת. בפורטוגל המצב מסוכן ושברירי למדי, והמקרה של ליידסון מגלה כי אין יותר קווים אדומים. "בעוד 10 שנים אולי יהיה קשה לקרוא להם נבחרת. השתתפות במונדיאל אמורה למלא אותך בגאווה לאומית, אבל על איזו גאווה אפשר לדבר אם זו תהיה חבורה של ברזילאים מחוזקת ביוצאי אפריקה?", קובע סוכן השחקנים טוני אראוז'ו.

דבר אחד בטוח – פורטוגל לא תצטרך להרחיק עד ברזיל ולחפש סקולארי חדש כדי למנות מאמן איכותי. ז'וזה מוריניו, אנדרה וילאש-בואש ודומינגוש יקבלו, במוקדם או במאוחר, את התפקיד אם יחפצו בכך. אך איזו נבחרת תעמוד לרשותם במונדיאלים ברוסיה, בקטאר ובהמשך הדרך? זו השאלה שדורשת התייחסות רצינית כבר עכשיו, בעוד הברזילאים של בראגה מנסים להדהים את הולק, פלקאו והלטון.