פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כישלון אברהם גרנט: ערב גדול לספורט הישראלי

        לא היתה דרך נכונה יותר לתאר את הצדק שנעשה לאברהם גרנט במשחק הירידה של ווסטהאם, מאשר הרקע של שער האליפות של מליקסון. חמי אוזן מקווה שמישהו יבין את המסר

        הדבר היחיד שעומד לזכותו של אברהם גרנט הערב (ראשון), היא הצורה המכוערת בה פוטר מווסטהאם. להדיח מאמן עוד לפני שהגופה התקררה ולזרוק אותה מיד להמון הזועם זה מכוער אבל לגיטימי, אך לא במקרה הזה; למנהלי ווסטהאם היו אינספור הזדמנויות לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון, כשאפשר היה עוד להציל את הקבוצה, אבל הם בחרו להמשיך להתעקש על השטות שעשו בקיץ כאשר הביאו מאמן בלי שום ניסיון ממשי בפרמיירליג כדי שיעניק רעיון חדש לקבוצה הקסומה והמבולבלת שלהם. כל מנהל עם מינימום של יושר פנימי היה מבין שעליו לעמוד דווקא עכשיו מאחורי גרנט. לספוג את האש על ההיסוס, לשלם את המחיר על החלטה שקיבלת בזמן שכולם כבר קראו שהמאמן שלך בדרך החוצה, ולבטח לתת לו להעביר את המשחק האחרון של העונה. תהיו בטוחים שאוהדי ווסטהאם לא אכלו את הטריק הנלוז הזה, כמו שהם לא אכלו את הטריקים הנלוזים של המאמן שהוריד אותם ליגה העונה.

        חוץ מהאקורד הצורם הזה, מדובר ביום חג לספורט הישראלי. לא היתה יכולה להיות תפאורה מושלמת יותר לירידת הליגה של גרנט, מאשר שער האליפות של מאור מליקסון בויסלה קרקוב. מליקסון הוא ההיפך מגרנט; הוא בחר להתחיל את ההרפתקה האירופית שלו, כמה פשוט, בהתחלה. במקום קטן, בחממה נידחת, באזורים שבאים אליהם ללמוד, להשתפר, להתנסות, לא להתחכך. ספק אם אברהם גרנט היה בכלל מחזיר טלפון לנשיא ויסלה קרקוב אם זה היה מציע לו לאמן את הקבוצה. ספק אם אנשי כדורגל אחרים מישראל היו נוהגים אחרת. הרי כולנו החמצנו פנים כאשר שמענו ששחקן אהוב כל כך כמו מליקסון בחר לעבור לשחק במדינה שעבור הישראלי הממוצע תמיד תהיה אפורה, קפואה ולא מעניינת. הרוב נמשכים לזוהר המשקר, לקיצורי הדרך, לאשליה של אברהם גרנט בלונדון המוארת. לא יכול היה לצאת מסר מושלם יותר מערב אחד של ספורט. אם אפילו שגריר אחד שייצא מכאן בשנים הבאות יבין אותו ולא יפחד להיענות להצעה מקבוצות "לא זוהרות", אבל כאלה שמפתחות אותך כשחקן כמו ויסלה קרקוב, דיינו. אם אפילו שגריר אחד שייצא מכאן בשנים הבאות יחשוב פעמיים לפני שהוא נמשך לנוצץ ויבין שככה הוא עלול להירקב על הספסל, דיינו. המסר הוא מליקסון. לא גרנט.

        גם אברהם גרנט יכול להפיק תועלת מהמסר הזה, אבל קשה להאמין שהוא פתאום יחזור אחורה וינסה להתחיל בקטן כדי לשוב מספיק גדול לליגה כמו הפרמיירליג. גרנט ניסה לקנות זאת דרך סיפורים, דרך שטיפות מוח, אבל במולדת הכדורגל הספינים הם לא העיקר כמו במולדת של אבי לוזון. בין היתר, גרנט ניסה לקשר את עצמו לפיל ג'קסון ולתעד את החברות ביניהם. סביר להניח שזה לא מקרי. זה יכול היה להיות נהדר עבור גרנט אם אנשים יזהו את היכולות הפסיכולוגיות שלו עם אלו של המאמן המעוטר בתולדות ה-NBA . האחד אילף את קובי בריאנט ועזר למייקל ג'ורדן לזכות בטבעת אחרי 7 שנים עקרות, האחר הציל את הקריירה של יוסי בניון והוא אח על מלא של אבי נמני. אבל זו גם תמצית הכישלון של גרנט עד עתה באנגליה: הטאץ' האנושי שלו, היכולת לגעת בשחקנים, להיכנס להם לראש, ללב, לא עובדת עם אנגלית שבורה ושחקנים שראו וחוו דברים קצת יותר איכותיים משלמה שרף ויצחק שום.

        בלי אותה השפעה פסיכולוגית, גרנט הוא שבר כלי. הרי טקטית הוא אף פעם לא היה מבריק; את האימונים שלו בארץ הוא העביר לא פעם בג'ינס, כי החיוך של השחקן היה הרבה יותר הכרחי בעיניו מהחזרה שלו לעמדת המוצא. לפני שגרנט פיצח את הגנים של כתב הספורט הישראלי, הוא עשה זאת עם הכדורגלן הישראלי. סוד ההצלחה הכבירה שלו בארץ נבע מהכישרון המולד שאותו אי אפשר ללמד: הרי כל ילד שהסתכל בו ראה אדם חסר כריזמה ונטול חן, אבל בישראל גרנט ידע להתעלות על כך. באנגליה למאמן כדורגל יש משמעות אחרת. בישראל גרנט ידע להסתיר הנהלות מביכות כמו זו של ווסטהאם ולאחד את חדר ההלבשה סביבו. בישראל גרנט ידע לבוא לקבוצות במצוקה היסטורית כמו זו של ווסטהאם ולגאול אותן מייסוריהן. לא באנגליה. שם מעריכים יותר ספורטאים עם לב גדול כמו מאור מליקסון.