"אני מאמין שהוא יפרוש לתקופה מסוימת, אבל אני לא יודע כמה זמן אתה כבר יכול לבלות במונטנה ולעשות מדיטציה ולעשן פיוטה או מה שהוא לא עושה שם. הוא הולך להשתעמם, ואני אומר את זה בחיבה"
(ריק קרלייל, מאמן דאלאס מאבריקס, במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון 0:4 על לוס אנג'לס לייקרס)
"ובכן, לפני הכל, לא מעשנים פיוטה"
(פיל ג'קסון, במסיבת העיתונאים שלו אחרי אותו משחק)
הדיאלוג הלא ישיר בין ריק קרלייל לפיל ג'קסון, אחרי מה שאמור להיות המשחק האחרון בקריירה של המאמן המעוטר בתולדות ה-NBA, מלמד לא מעט על מערכת היחסים הייחודית בין גדול מאמני הספורט המקצועני בארצות הברית בכל הזמנים לבין עמיתיו. למרות התארים הבלתי נגמרים, ג'קסון היה ונשאר אאוטסיידר. נער הפרחים שנהפך למאמן מעולם לא כרת בריתות עם מאמנים יריבים, לא הדריך איתם במחנות קיץ (את חופשותיו העדיף לבלות בבית הקיץ במונטנה הכפרית) ולא השתלב באף קליקה. קרלייל לא יודע הרבה על האיש שאמור להיות מודל לחיקוי לכל מאמן.
אפשר היה לצפות שעם פרישתו של ג'קסון, כל הליגה תיראה כמו העתק שלו. מאמנים אוהבים לחקות עמיתים מצליחים: הכדורסל הישראלי, למשל, עדיין לא השתחרר מצלו של פיני גרשון, ומרבית הקבוצות משתמשות בתרגילים של מאמן העבר של מכבי תל אביב. רק שבמקרה של ג'קסון, שתי השיטות הייחודיות שלו, זאת שבה השתמש על המגרש וזאת שפיתח מחוצה לו, לא תפסו. כמעט אף קבוצה לא משחקת את התקפת המשולש, שהובילה את ג'קסון ל-11 אליפויות; ואף מאמן לא עושה עם שחקניו יוגה או מעניק להם ספרים, בניגוד ל"זן מאסטר". איך זה שאף אחד לא רוצה לשחזר נוסחה מנצחת?
נתחיל בכדורסל. התקפת המשולש, אותה שיטה התקפית שהגה לפני למעלה משישים שנה עוזרו של ג'קסון במשך שנים, טקס וינטר, יכולה להצליח רק עם שחקנים מאוד מוכשרים שהם בעת ובעונה אחת גם מאוד אינטליגנטיים. היא לא מספקת לשחקני ההתקפה פתרונות קלים: כמעט לא מבצעים פיק אנד רול, ותחת זאת חוסמים וחותכים כל העת בניסיון לשלב את כל השחקנים בהתקפה. לא תמיד ההתקפה מתחילה בסימון תרגיל, ולעיתים קרובות השחקנים צריכים לקרוא את המצבים על המגרש ולהגיב בהתאם. אם התקפת המשולש לא מבוצעת באופן מושלם, סביר להניח שהיא תפריע לך להשיג נקודות.
לכן, הניסיונות ליישם אותה מחוץ לקבוצות של ג'קסון כשלו: ג'ים קלמונס, עוזרו הנצחי, ניסה אותה כשאימן בדאלאס בעונת 1996/7, התרסק ופוטר. עוזר אחר, קורט רמביס, יישם אותה בשנתיים האחרונות במינסוטה טימברוולבס. כפי שמעידות התוצאות, זה היה רעיון עוועים. בניגוד לג'קסון, שניסה להפחית את התלות של קבוצותיו בשחקן בודד ג'ורדן בשיקגו, בריאנט בלייקרס - מרבית המאמנים עדיין מעדיפים שיטות קונבנציונליות יותר, ופשוט שמים את הכדור בידיהם של השחקנים הטובים ביותר.
ג'קסון נודע בכך שהניח לעיתים לשחקניו להסתבך על המגרש ולמצוא את עצמם ללא סיוע מהקווים בדמות פסק זמן. הוא מעולם לא התגאה ביכולותיו הטקטיות המפליגות, ותמיד החצין את המנהיגות, הכריזמה ואמונותיו הרוחניות. רק שבזמן שג'קסון דגל לעיתים בגישה "פחות זה יותר", נהפך עולם האימון מסביבו לקונפורמיסטי יותר מאי פעם.
קרלייל, המאמן שניצח אותו, הוא דוגמה מצוינת: איש מקצוע חרוץ ומצליח, אולי מאמן ההתקפה הטוב בליגה, אבל עם מראה וכריזמה של פקיד עירייה. בגמר המערב הוא יפגוש את סקוט ברוקס, עוד שחקן עבר אפור שלא מעז להתעמת עם הרכז הסורר שלו, ראסל ווסטברוק, אשר הפסיק למסור לקווין דוראנט. בגמר המזרח יפגשו כנראה אריק ספולסטרה ותום ת'יבודו, שני עוזרי מאמן לשעבר שיודעים בעל פה כל תרגיל של כל קבוצה בליגה. בניגוד לג'קסון, הספר היחיד שבני הדור הנוכחי ירצו לתת לשחקניהם יהיה ספר תרגילים.
עוד בוואלה!
בכלל, בהדרגה נעלמים מהכדורסל האמריקאי המאמנים הגדולים מהחיים, שבזכות אישיותם המיוחדת גם הרשו לעצמם לעשות דברים מעט שונים: פט ריילי עבר לכסא המנהל, דון נלסון פרש וג'רי סלואן הרים ידיים אחרי עימות עם הכוכב שלו. גם גרג פופוביץ' נראה קרוב לסוף דרכו. למאמנים הללו היה די ביטחון ומעמד חזק דיו כדי לשחות נגד הזרם. אחד (ריילי) ניצל זאת כדי להוציא ספרי ניהול, ואחד (ג'קסון) הוציא ספרים על הקשר בין עולם הרוח לעולם הכדורסל. המאמנים המודרניים לא יבזבזו זמן על פעילות שאיננה קשורה לסקאוטינג על היריבה.
צריך להודות שגם ג'קסון של סוף הקריירה היה הרבה יותר שמרן מזה שהתחיל אותה. שמענו הרבה פחות על יוגה והרבה יותר ביקורת חדה ומושחזת על שחקניו בתקשורת, האמונה באנרגיות חיוביות פינתה את מקומה ללוחמה פסיכולוגית בלתי פוסקת ביריבות ובשופטים ואת נישואיו עם אם חמשת ילדיו החליפה זוגיות עם ג'יני באס הנוצצת, בתו של בעלי הלייקרס. אפילו התקפת המשולש נראתה פעמים רבות כמופע יחיד של קובי בריאנט. למרות זאת, העובדה שלא הותיר את מורשתו לדורות הבאים, ואפילו לא הצליח ליישם אותה בעצמו בשנים האחרונות, רק מעידה על גדולתו. אולי יקום פעם מאמן טוב ממנו, אבל לעולם לא יהיה עוד מאמן כמו פיל ג'קסון.
עוד בוואלה!
