ממה אתם מופתעים?: הבלוג של אורי שלף

שבוע לא קל עבר על כוחותינו באדום, שנה שלמה של שליטה מוחלטת בליגה ירדה לטמיון לאחר הפסד ביתי למ.כ הבקעה בגמר הפלייאוף של הליגה הלאומית. היום (חמישי) המשחק השני, הפסד לא בא בחשבון כי משם כבר יהיה קשה מאוד לחזור. יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה, שתיים ליתר דיוק, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב ביש שכזה, עם יתרון ביתיות, אל מול הקהל המדהים שלנו שממלא כל פינה באולם ומרעיש, מעודד ומשלהב, מקבלים סתירה מצלצלת לפנים ומוצאים את עצמינו בפיגור אפס אחת אחרי המשחק הראשון. אני מתחיל כבר להישמע כמו תקליט שבור, שוב משחק על עונה שלמה, שוב אנחנו עם הגב לקיר ושוב אותו פרויקט בן ארבע שנים שרוצה להיעצר רק בליגת העל אבל משהו מטיל צל כבד על עתידו המיידי. בשבוע שעבר דיברתי על טעמו של ההפסד, עד כמה הוא מזכיר לנו כמה כיף לנצח, אכן כיף לנצח אבל עוד יותר לא כיף להפסיד.

שבוע אני מסתובב עם תחושה אפלה בבטן ושבוע זה הרבה מאוד זמן, יותר מדי זמן. בדרך כלל אני נוהג להסתגר בבית לאחר הפסדים, אבל לאורך שבוע גם לטיפוס ביתי כמוני קשה שלא לצאת מהבית, מה גם שבאמצע נפלו איזה כמה מסיבות יום העצמאות ואיתם גם מספר לא מבוטל של אנשים שלא ראיתי שנים. אין שלום או מה שלומך, איך עבר החג ומה שלום הילד, רק פרצופים מודאגים, חלקם מופתעים וכולם שואלים את אותן השאלות, מה קרה לכם במשחק הראשון? מתי המשחק השני? שבוע שלם של שאלות והסברים, יש גם את אלו שמודעים רק לניצחון האחרון על מגידו, הם בכלל חשבו שמגידו זה היה בגמר, אותם אני צריך לעדכן לבד לפני שישאלו על טעמו של ההפסד.

כל השנה דיברו עלינו כאילו כבר עלינו ליגה ולכן היום לא פלא שלאנשים ברחוב קשה להבין את המציאות. גם אני קצת מתקשה לעכל את המציאות, בכל זאת הרגלנו את עצמנו להמשיך לחלום, לפחות אפשר להגיד דבר אחד טוב על השבוע שעבר: הוא עבר. היום מתחיל שבוע חדש, איך הוא יעבור? את זה נדע רק אחרי המשחק.