קל מאוד לדמיין מדינת ישראל שבה איש לא יחלום להעניק פרס ישראל לשמעון מזרחי. לפני הכל, המדינה הדמיונית הזאת תיקח הישגים ספורטיביים בפרופורציות הנכונות. היא תתגאה בהם, אך לא תייחס להם משמעויות לאומיות. המדינה הזאת לא תתרגש מכך שמשחק כדורסל של הקבוצה המובילה שלה נכנס לתוך יום הזיכרון. היא תבין שמדובר בסך הכל ביום סמלי ושרירותי ושחייו של אף חייל לא יהיו בסכנה אם אירוע ספורטיבי זניח יגרר חס וחלילה להארכה. המדינה הזאת תחרוט על דגלה שוויוניות ועזרה לזולת, ותקפיד להעניק פרסים לאומיים לפעילים חברתיים ולא לגורמים שעשו לביתם, לכיסם או פעלו למען ארגונים פרטיים. כלי התקשורת של המדינה הזאת לא יאדירו בעלי הון ובעלי עסקים, ויתרכזו בזכויות החלש. במדינה הזאת תהיה הסיסמה "המנצח לוקח הכל" למשל ולשנינה, ולא למוטו של כל צעיר בוגר מנהל עסקים.
ישראל מעולם לא היתה מדינה כזאת, אבל היו ימים שהיא שאפה לערכים שונים מאלו ששולטים בה כיום. גם בתחילת ימיה התרכזו רוב תושביה במרכז הארץ ולא בקיבוצים, ועבדו במשרד ולא בקטיף תפוזים או גדיד תמרים. רק שבמשך שנים אהבה ישראל להתעטף באתוס סוציאליסטי. במחוזות הסוציאליסטיים גם צמחו חלקים מרכזיים בכדורסל הישראלי: בקיבוצים ובקבוצות הפועל העירוניות. שחקני מרבית הקבוצות האלו ידעו שאם ינסו לתפוס את היו"ר אחרי שעות הצהרים כדי לבדוק למה לא קיבלו את שכרם הזעום, סביר להניח שיתקלו במשרד נעול במועצת הפועלים. מכבי תל אביב של שמעון מזרחי - וגם של היו"רים שקדמו לו - התנהלה אחרת.
העסקנים שהרכיבו אותה יצגו תל אביב של בורגנים, של בעלי עסקים ושל תעשיינים. היום זה נשמע קצת מוזר, אבל האנשים הללו היו מחוץ לממסד השולט. רגשות הקיפוח שלהם באו לידי ביטוי הרבה שנים אחרי שמכבי השתלטה על הענף, כשרלף קליין דפק ב-1985 על שולחן במזכירות במהלך גמר הפלייאוף וזעק "הפועל מסריח". בזמן שאנשי הפועל הקפידו על השלאפשטונדה, במכבי של שמעון מזרחי עבדו מסביב לשעון. בזמן שכל הכדורסל הישראלי שיחק במגרשים פתוחים, דאגו אנשי מכבי לסגור את יד אליהו ולהתחיל לגבות תשלום.
בזמן שכולם חשבו שיש להם ביד קבוצות ספורט, שמעון מזרחי הבין שהוא מנהל מותג - עוד לפני שמישהו כאן ידע מה משמעות המושג. הוא דאג ליצור זיהוי בינו לבין המדינה כשהפך את משה דיין לידיד המחלקה, שנים לפני שבנקים חלמו לחלק דגלים או לממן כניסה למוזיאונים ביום העצמאות. הוא דאג לחוזה שידור עם ערוץ אחד שנים לפני שמישהו ידע מה ערכו של הפריים טיים. הוא דרש ממאמניו וממנהליו מחויבות של 24 שעות ביממה בשנים שוורקוהוליק היה אדם שחוזר הביתה בשש.
במילים אחרות, שמעון מזרחי לא פעל לפי ערכיה המדומיינים של ישראל, אלא לפי ערכיה האמיתיים של מדינה שתמיד היתה קפיטליסטית יותר ממה שתושביה חשבו. באופן סמלי, את הגביע האירופי הראשון שלו חגג מזרחי בדמדומי ימיו של שלטון העבודה, רגע לפני שהליכוד יעלה לשלטון ויפריט כל דבר שזז.
לכן, אין ראוי ממזרחי לזכייה בפרס בישראל האמיתית - ולא רק מפני שהוא מנצח במדינה שמקדשת את המנצחים. מזרחי הקדים את זמנו. ב-2011, בשעה שמזרחי זוכה בפרס, חלק מכריע מהעובדים בישראל צריכים להיות זמינים 24 שעות ביממה. התאגיד הישראלי הממוצע מנסה למחוץ את יריביו ועושה הכל כדי לגנוב את כוכב העסק שממול. זו אחת הסיבות לכך שבשנים האחרונות אנחנו כבר לא מתפעלים מהסטנדרטים הניהוליים של מכבי (אוקיי, גם העניין הפעוט של מוני פנאן אחראי לכך). הנורמות הצהובות נהפכו לתו תקן. מנהל מכבי התעורר לתקן נזילה ב-4 בבוקר? ביג דיל.
המנהל הישראלי הממוצע ישן כיום שלוש שעות בלילה (וגם לא מנהל בנק לא חוקי מתחת לאף של הממונים עליו). דיוויד בלאט נמצא במשרד מתשע עד תשע? בישראל של 2011, כמעט כולם נמצאים במשרד מתשע עד תשע. רק ששמעון מזרחי עשה זאת לפני כולם. הוא הבין את ערכיה האמיתיים של ישראל הרבה לפניכם. בגלל זה הוא זוכה בפרס, בזמן שאתם צופים בטלוויזיה, בהערכה או בתחושת קבס. ואם לא תאהבו את מה שתראו הערב, מוטב שתזכרו שאתם בסך הכל מביטים במראה.
חוזה המדינה: שמעון מזרחי תמיד הקדים את כולנו
10.5.2011 / 12:35