מכביסט למתקדמים

בכל תחום, בכל ענף, הישג אמיתי, בעל משמעות של ממש, הוא הישג שמשנה מציאות, שאותותיו ניכרים לטווח הרחוק. זהו הישג עם בשר.

במובן הזה, זכייה בתואר ספורטיבי – כל תואר – שלא כרוכה בהמשכיות, שלא משנה מציאות, היא אולי בעלת משמעות טכנית, אך נטולת משמעות מהותית. נבובה היא כמו גביע היורוליג, רדודה כצלחת אליפות. גורלו של גביע מתכת, כל גביע, שיעלה חלודה על מדף; סופו להפוך ברבות השנים לנתון סטטיסטי, לפריט טריוויה, למוצג מוזיאוני.

בעבר ניסה שמעון מזרחי ללמד אותנו שיעור הפוך: חתיכת המתכת היא העיקר, היא המהות, וכל האמצעים כשרים לשם השגתה. ואכן במשך השנים נחל הצלחה בלתי מבוטלת בהטמעת תורתו; מכבי תל אביב ואוהדיה בזו למושגים כמו דרך או ניסיון – כל עוד לא נמצא גביע כסוף, 'טרופי' כלשהו, בקצה המשוואה.

בעיניי, הישגו הגדול של דיוויד בלאט העונה טמון בשינוי ההיסטורי, הדרמטי, שחולל בטרמינולוגיה השלטת במכבי, בדפוסי המחשבה של רבים במערכת: לראשונה בתולדות המועדון הוסט מוקד תשומת הלב מלוח התוצאות. הרזולוציה גדלה: כמו סומא שזכה לפתע במאור עיניים, נגלתה להם מציאות מורכבת יותר, עמוקה יותר; נחשף התהליך.

הצעד הראשון, שבמקור אולי נעשה בצורה לא מודעת, תת-הכרתית, התרחש בקיץ, עם פיטוריו של פיני גרשון והחלפתו בבלאט. חרף העונה הכושלת, אין חולק על היותו של גרשון מאמן כדורסל מצוין. ואולם בלאט הביא עמו למועדון איכויות שונות: לא פחות מכפי שהוא מאמן כדורסל מוביל, בלאט הוא גם מורה ומחנך.

הצעד הזה – אף שהיה נטול כל היגיון שיווקי, ומכאן שמנוגד לכל אינסטינקט ניהולי-פדרמניסטי – הותנע דווקא בידי דיוויד פדרמן הרפורמיסט. אין זה פלא שמזרחי השמרן היה זה שניסה לטרפד את המהלך, ללא הצלחה.

יותר מכפי שנצרכה למאמן כדורסל, הייתה מכבי של יולי 2010 זקוקה למנטור, לפסיכולוג. היא לא חיפשה קואץ'; ביקשה היא להחתים קואצ'ר. והיא מצאה את האדם הנכון ביותר לתפקיד.

ההעפלה לגמר היורוליג היא רק בונוס עבור מה שעשה העונה בלאט למכבי. הוא לקח מועדון שבור לאלף רסיסים והדביק בעדינות את חלקיו. אגב כך, סידר אותם מחדש. זה אך סמלי שעשה זאת עם חבורה של שחקנים דחויים, אובר-אצ'יברים. שהרי מי עלה הערב על הפרקט בפלאו סנט ג'ורדי? סופוקליס שחורציאניטיס, זה שהפך למשל ולשנינה ביוון; גיא פניני, שלפני שנתיים שיחק בליגה הקפריסאית; ג'רמי פארגו, שלא מצא חוזה, ולו זמני, ב-NBA, והגיע ארצה ברגע האחרון ממש; צ'אק אידסון, שניסה לברוח מכאן בקיץ שעבר; ומילאן מצ'באן, ילד בן 22 שלפני כמה חודשים יצא לראשונה בחייו המקצועיים את גבולות סרביה.

ובלאט לקח את החבורה הזו, שבראשית הקיץ סירבנו להאמין שתוכל להגיע לשמונה האחרונות, ולקח אותה עד משחק הגמר, דקות מתואר היסטורי.

אבל חשוב מכך: שחקניו התבגרו תחת ידיו, אל מול עינינו. הוא קיבל קבוצה של ילדים, והפך אותה לקבוצה של גברים.

חייבים להודות שמבחינה מקצועית טהורה התשואות להן זכתה מכבי מעט חרגו מפרופורציה. מכבי היא אולי סגנית אלופת אירופה, אבל היא לא הקבוצה השנייה בטיבה ביבשת. כנראה שגם לא השלישית.

מכל היריבות שפגשה בשלב המוקדם, רק אחת העפילה לרבע הגמר; במקרה הייתה זו קאחה לבוראל הבינונית, יריבתה על הכרטיס לפיינל פור. בשלב הטופ-16 ספגה הפסד כפול מול בארסה והחליקה ברומא. רק במזל לא פגשה בפנאתינייקוס ברבע הגמר, אלא הוצלבה מול הבאסקים.

עם מלוא הכבוד וההערכה – תמיד ישנה הערכה לקבוצה שממצה את מלוא הפוטנציאל המקצועי שלה – קשה לראות את מכבי הזו עוברת בסדרה של חמישה משחקים את פאו, את ברצלונה או את אולימפיאקוס, אפילו את סיינה. האמת צריכה להיאמר: מכבי ובלאט ניצלו הגרלה נוחה – גם בחצי-גמר הפיינל פור, כפי שהוכח במשחק על המקום השלישי, פגשה מכבי את הקבוצה החלשה ביותר האפשרית – כדי להשיג יותר מכפי שהם שווים באמת. אלו לא דברים שנכתבים בנימה ביקורתית; הכוונה היא רק לשים את העונה האירופאית של מכבי בפרופורציות הראויות.

אך אולי כל זה לא רלוונטי. כי לא במדליית הכסף האירופאית נמדדת הצלחתו של בלאט, אלא במבחן שינוי המציאות. בלאט שינה את המציאות של מכבי; חילץ אותה מהחורבה המקצועית והמנטאלית בה הייתה שרויה בקיץ האחרון והוציא אותה לדרך חדשה. וזו הצלחה מסחררת.

מבחנם של בלאט ומכבי טרם הסתיים: רק לפני שלוש שנים הוביל צביקה שרף את המועדון לגמר היורוליג, אבל חודש לאחר מכן איבד את האליפות בשנייה האחרונה ונזרק בבושת פנים. סגנות אליפות אירופה נשכחה כלא הייתה. באותו קיץ החליטה ההנהלה לפרק את אותה קבוצה – למרות שבכירים במערכת הודו שאלמלא אותו הפסד להפועל חולון היה שרף מקבל את הקרדיט וממשיך – ונענשה כאשר מאז ועד ראשית העונה הנוכחית לא הצליחה להעמיד קבוצת כדורסל ראויה.

איזה אבסורד זה: אותו טיר-דרופ של מאליק דיקסון פירק קבוצה נהדרת. ביינום, כספי, מוריס, וויצ'יץ' – שלושה מארבעת הכדורסלנים המצוינים שכיכבו באותה עונה נשלחו מכאן כתוצאה מאותו הפסד לחולון, שהיה חסר משמעות מהותית. הלא מקומה של מכבי ביורוליג היה מובטח. הספונסרים והמנויים ממילא עמדו בתור. דווקא חולון התרסקה כלכלית.

כעת יעברו על מכבי מספר שבועות קשים. אחרי שתדלג מעל ברק נתניה תתמודד מכבי בפיינל פור הישראלי – ככל הנראה תפגוש בחצי הגמר את בני השרון, הקבוצה שניצחה אותה יותר מכל קבוצה אירופאית אחרת בשנים האחרונות. עבור מכבי תהיה זו משימה ברמת קושי שלא נופלת בהרבה מהמשימה שעמדה בפניה הערב; לא רק בפן המקצועי כשהיא נטולת דורון פרקינס, אלא גם בפן הפסיכולוגי, אחרי מפח הנפש הטרי.

לא בלתי-נמנע שתתחולל סנסציה. אבל גם אם זו תהפוך למציאות, על מכבי יוטל ללמוד את הלקח מקדנציית שרף האחרונה: התהליך גדול ומשמעותי יותר מאותה צלחת אליפות, מאותה חתיכת מתכת. אין סיבה ששלד השחקנים הנוכחי לא יוביל את מכבי בשנים הבאות. אם לא כך יקרה, חזקה שמכבי לא למדה דבר.

בלאט הפסיד הערב לטקטיקן מוכשר ממנו. ז'ליקו אובראדוביץ' גרף תואר אירופאי שמיני ב-19 שנות קריירה, והוא רק בן 51. זה מספר מדהים, פנומנאלי, חסר תקדים. אבל לא בשל כך ראוי אובראדוביץ' לתואר גדול מאמני הכדורסל האירופאים בכל הזמנים. הוא ראוי לכך בשל דבריו של דימיטריס דיאמנטידיס בסיום: "אובראדוביץ' הוא לא עוד מאמן; הוא מורה, הוא מחנך. הוא לימד אותי ואת חבריי לקבוצה רבות. כולנו חייבים לו הרבה מאוד". ז'ליקו אובראדוביץ' הוא גדול המאמנים בתולדות הכדורסל האירופאי כי לצד היותו ווינר אגדי, הוא גם מורה הכדורסל האולטימטיבי.

ohad@walla.net.il