פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שימו עליהם את הכסף: על העפלתה של מכבי תל אביב לגמר היורוליג

        הניצחון על ריאל בחצי הגמר שוב הוכיח, שמכבי תל אביב של העונה היא קבוצה שיש בה תמהיל מנצח של כישרון, ניסיון ועבודה קשה, אשר מספיקים להביא גביע. כשאידסון נראה כמו 1.3 מיליון דולר ופארגו נראה כמו פארגו, אוברדוביץ' ופאו יכולים לדאוג. בלוג פיינל פור

        הגיבור

        כשהשבוע פורסם כי צ'וקר אידסון דורש 1.3 מיליון דולר, זה נשמע כמו הגדרה מילונית למילה "חוצפה". אחרי טופ 16 חיוור ויכולת די פושרת בסדרה מול קאחה, ונוכח העובדה שהסיפור חוזר על עצמו זו שנה שנייה, דרישה שכזו, 1.3 מיליון דולר, יכולה להיחשב כסחיטה באיומים. אבל בחצי גמר הפיינל פור מול ריאל מדריד, צ'וקר אידסון חזר להיות צ'אק.

        הוא פתח לא רע את המשחק בצד ההתקפי, ליווה במבט את הסלים של פריג'יוני בצד ההגנתי, ופתאום זה קרה. אידסון נכנס למשחק דרך ההגנה, בעזרה לגבוהים, בחטיפות הכדור, בהמשך תרם בהולכת הכדור, והביטחון שתפס גרם לו לזרוק שלשות שהיו בעבר בגדר מחשבה בלבד. אפילו אחת עם הקרש הייתה לו. אידסון הופיע בדיוק בזמן, עם סטטיסטיקה מרשימה של 19 נקודות (6 מ-9 מהשדה), 8 ריבאונדים ו-6 חטיפות.

        לפי הפרסומים מכבי הייתה מוכנה לשלם לאידסון כ-800 אלף דולר. כל דקה מה-30 שאידסון שיחק עלתה לשמעון מזרחי כמה עשרות אלפי דולרים טובים. אידסון דעך ככל שעונת היורוליג התקדמה, ובמקום אול-אראונד כישרוני ויציב, המכוון דרך מנהיגות שקטה, מכבי קיבלה ממנו הססנות, קליעה לא אמינה ותרומה נמוכה מהמצופה. כל זה נעלם בדיוק ברגע הנכון מבחינתו ומבחינת מכבי. אידסון הביא למזרחי ופדרמן את הקרקפת של ריאל, והזכיר מדוע נחשב לגניבה גדולה כשמכבי החתימה אותו לפני שהצטיין בפיינל פור היורוקאפ.

        הקלישאה אומרת ששחקנים גדולים מכריעים משחקים גדולים. אידסון עדיין רחוק מאוד מהדבקת תמונת הפספורט שלו לצד הקלישאה הזאת, אבל עוד הופעה שכזאת, בגמר, ואפילו הוא יתחיל להאמין שמכבי יוצאת פה בזול.

        העלילה

        ריאל מדריד קבוצה טובה. יש לה תקציב גבוה, סגל עמוק, הגנה חזקה ושילוב טוב של ותיקים שקיימו וצעירים שמבטיחים. התפטרותו המפתיעה של מסינה לא פגעה בה, אפילו עשתה לה טוב. גם העובדה שפרקינס עסוק בשנה הקרובה בלימודי פיזיותרפיה הייתה אמורה לשחק לטובתה. אבל ריאל, כמו רבות לפניה, חוותה על בשרה את התופעה העונה לשם "מכבי תל אביב 2010/11". מכבי יותר מאומנת ומחוברת מריאל, וזה הספיק כדי לנצח. זה הפך לתבוסה מוחצת משום שבנוסף לאלה, מכבי נהנתה בחצי הגמר גם ממיצוי נכון של כישרון שחקניה, ניסיון ואווירה ביתית.

        לשתי הקבוצות רעדו הידיים בדקות הפתיחה. אליהו לא מצא את עצמו ובלאט גרם לו למצוא את הספסל, שחורציאניטיס נכנס רע לעניינים ופארגו פעם זרח ופעם שקע. אך כשבלאט שילב את בורשטיין ובלו, שניים שהיו ביותר מעמדי פיינל פור מאשר הייתם במטבח שלכם, מכבי רצה 2:8 והמשחק קיבל את הקצב הנכון מבחינת בלאט. השניים פשוט לא טעו. בורשטיין הניע טוב את הכדור ומסר נכון ובזמן, בלו, שבשנתיים האחרונות הפך לפורוורד מפלצתי במושגים אירופאים, היה כביר בהגנה, כשהוא רץ מצד לצד וסוגר חורים, ומי בכלל זוכר שב-2003 כל מה שהוא ידע על כדורסל הסתכם בקליעה מחוץ לקשת. גיא פניני היה האקס פקטור של מכבי במשחק. שלוש שלשות שהדליקו את הקהל, מסירות מצוינות לשחורציאניטיס בצבע, עבירות שמחוץ למגרש היו פותחים לו בגללן תיק על תקיפה, הרבה רוע ואגרסיביות, וכל זה בפיינל פור ראשון בקריירה.

        המשחק היה בשליטה של מכבי החל מהרבע השני. מכבי יצאה במהלכו ממשברון שהוביל לשוויון 24:24, ולקחה את ההובלה. בכל פעם שריאל התקרבה זה לא היה בזכות מומנטום ספרדי, אלא בגלל רפיון מצד מכבי. פה עבירה מטופשת של סופו, שם איבוד כדור מיותר של פארגו. מכבי לא נלחצה מכך שהיא לא מצליחה לברוח, היא המשיכה לחפש את השחקנים שבתנועה ולהרביץ בצבע. אפילו היתרון המוחלט של ריאל בריבאונד ההתקפה (2:10) במחצית הראשונה, לא הזיז לבלאטים. הספרדים לא מצאו דרך להעניש, בגלל שמכבי, כאמור, מאומנת, מחוברת, מנוסה וכישרונית יותר.

        לכן הייתה הרגשה שזה בסך הכל עניין של זמן, שכשמכבי תשתחרר זה ייגמר. ברבע השלישי מכבי השתחררה, פתחה אותו ב-2:10, ההגנה אטמה כל ניסיון חדירה, החילופים היו מצוינים והשלשות החופשיות מהם נהנה פריג'יוני בחצי הראשון הפכו לזיכרון נשכח. מכבי גרמה לריאל לגמור את המשחק עם 31 אחוז בלבד ל-2, והשלשה של אידסון, אחרי שלושה ריבאונדים רצופים בהתקפה הייתה שלשה של ביטחון עצמי ושליטה במשחק. אחרי הצ'אקה הזאת היה אפשר להתחיל לחשוב על פנאתינייקוס.

        הפרק הבא

        פנאתינייקוס של העונה היא קבוצה קצת אפורה יחסית לעבר, שפחות משחקת על "חצי מגרש" כפי שהתרגלנו לראות אותה, משום שפרפרוגלו, ניקולס וסאטו מעניקים לה מהירות בצדדים, וגם הופכים את ההגנה שלה לחזקה יותר. היא נשענת על מציאת מיס-מץ' וניצולו, ומתקשה אם היריבה מצליחה להתמודד עם זה ולשמור היטב בצבע.

        פנאתינייקוס ניצחה את ברצלונה בסדרה, יש לה הגנה מצוינת, סגל ארוך ועמוק, אוהדים רבים וחמים, דיאמנטידיס אחד שהוסיף את המילה "הגנה" לתעודת הזהות שלו, ניסיון רב ומאמן שקנה דירה ברובע קיפיסה כדי לאחסן את המי-סופר-כמה גביעים שיש לו בקריירה. פנאתינייקוס פייבוריטית על הנייר, נקודה. עכשיו קחו את הנייר וזרקו אותו לפח.

        למכבי תל אביב יש את הגארד הכי טוב באירופה (פארגו); סנטר בלתי עציר כשהוא מקבל את הכדור בקשת הקטנה, ובעל אמביציה עצומה להוכיח ליוונים בכלל ולפנאתינייקוס בפרט, שהראש שלו חזק לפחות כמו הגוף (סופו); פורוורד מנוסה וחזק שמסוגל לשמור על חצי מהשחקנים ביורוליג ולקלוע מכל טווח (בלו); פורוורד עם ביצים ומרפקים שלא רואה ממטר (פניני); פורוורד שיודע כי חצי הגמר ברח לו מהידיים ולא ייתן שגם לגמר יהיה טעם של החמצה (אליהו); שני גארדים-פורוורדים מנוסים שנראו טוב בדיוק בזמן (אידסון ובורשטיין), ומאמן, שבזכותו שנת הבנייה יכולה להיות, לא להאמין, שנת גזירת הסרט.

        מכבי הנוכחית מזכירה יותר מכל את מכבי של עונת 1999-2000. קבוצה שבנויה מאנטי-כוכבים, עם הגנה חזקה, כזאת שסללה את דרכה במאמץ וזיעה, גדלה והתעצמה ככל שנמשכה העונה ונתפסה עד לרגע האחרון כאנדרדוג. כמה סמלי שכמו הקבוצה ההיא של מכבי, גם זו הנוכחית תפגוש בגמר את פנאתינייקוס, לעוד עימות קלאסי. זכייה בגביע תהפוך, כמובן, את העונה הזאת לגדולה יותר מההיא שבה קטש ניצח את מכבי.

        דיבורים על כך שהלחץ על פאו כי היא פייבוריטית, או על כך שמכבי תבוא יותר משוחררת כי כביכול עשתה את שלה, הם בבחינת דברי הבל. פאו לא פייבוריטית כשם שמכבי אינה אנדרדוג. הגמר פתוח לחלוטין.

        הקבוצות נפגשות לראשונה העונה, ולכאורה הכל צפוי. היוונים ינסו לנטרל את פארגו, מכבי תשמור מאץ' אפ זון, דיאמנטידיס יפעיל לחץ על אידסון, מכבי תחפש את סופו בצבע, וכיוצא בזה. לאורך העונה מכבי הציגה הגנה אדירה, הצליחה לנצח בזכות סגנון המשחק המהיר והאגרסיבי שלה כל יריבה שעמדה מולה (למעט ברצלונה), הוכיחה שהיא מגובשת ומאמינה והתגברה על מכשולים כמו פציעתו של פרקינס וניצחון בסדרה בלי יתרון ביתיות. למכבי יש מספיק כלים ומספיק ביטחון כדי להסתכל לאוברדוביץ' בעיניים, ולהסביר לו בשקט שהפעם, בניגוד לשנת 2000, זה שלה.