שוב אותו הטעם, רק אחרת

שתי מסקנות מהירות ממשחק חצי הגמר השלישי נגד מכבי יקנעם/מגידו אותו ניצחנו השבוע: הראשונה, למי שלרגע שכח, הפועל תל אביב חזרה והיא פה בשביל להישאר, והשנייה, שוב רק למי ששכח, זה היה בסך הכל חצי הגמר ובליגה בה יש רק עולה אחת, צריך לנצח את הגמר לפני שמתחילים לחגוג. האווירה שהייתה השבוע בהדר יוסף הזכירה לכולם כמה חסרה הפועל תל אביב לכדורסל הישראלי.

רק בהפועל אולם המכיל 1,400 מקומות ומשחק אליו נמכרו כל 1,200 הכרטיסים יהיה מפוצץ בקרוב לאלפיים צופים, ובאווירה כזאת זה באמת לא משנה באיזו ליגה משחקים או מי משחק על המגרש, ואת זה בטוח שכחו כל אלו שעדיין חושבים כי ריבוי הזרים יעלה את רמת הכדורסל ובכך ימשוך אחריו את קהל האוהדים.

הניצחון הזה שחרר אצלנו הרבה אוויר מהריאות, אוויר שעוד נשאר מההפסד במשחק הראשון בסדרה ומהניצחון הדחוק במשחק השני. האוויר השתחרר על שחקני מגידו במגרש ועל ידי הקהל ביציעים. זר לו נקלע למקום היה חושב שאלו הן חגיגות אליפות. שנים על גבי שנים בתור שחקן במחלקות הנוער והבוגרים של הפועל תל אביב ובתור אוהד לימדו אותי דבר אחד או שניים על הפסד ורק כשמפסידים יודעים להעריך את טעמו המתוק של הניצחון, טעם שקצת נעלם בארבע השנים האחרונות בהן חווינו בעיקר ניצחונות.

לא שאני מתלונן או אומר שצריך להפסיד מדי פעם, אבל ההפסד במשחק הראשון בהחלט הכניס אותנו לכוננות הראויה בשלב הזה של חיינו כקבוצת אוהדים. אחרי ארבע שנים, פחות סדרת גמר אחת, של חלומות שיבה והתבססות בצמרת ליגת העל כדאי שנזכור להעריך את טעמו של הניצחון. עוד נותרו לנו להשיג שלושה כאלו בדרך להמשך החלום.

אחרי השיא הרגשי אליו הגענו ביום שני צריך לרדת אל הקרקע ומהר, קל זה לא, אבל החיים כאמור לא קלים ובפלייאוף, זאת כל ילד יודע, אין זמן לחגיגות כי היום שלושה ימים אחרי, מתחילים הכל מאפס בסדרת הגמר נגד מ.כ הבקעה. פרויקט בן ארבע שנים, שנראה לרבים כבדיחה בתחילת הדרך בליגה ב', מתנקז לסדרה אחת ושנה שלמה של שליטה מוחלטת בליגה מתנקזת ליתרון ביתיות במשחק מספר אחד היום (חמישי) בהדר יוסף.